"מאז שהתגרשתי, חסר מישהו שישלים אותי במקומות שבהם לי קשה, כשהסמכות ההורית שלי לא מרקיעה שחקים", מודה יפית, גרושה ואם לשתי בנות (3.5 ו־7.5). "אני לא תמיד יודעת מה נכון לילדות שלי, אפילו שהקלישאה אומרת שכן. לא יודעת מתי נכון להרים את הקול או מתי נכון ללטף. אני רוצה להפסיק להילחם בכל בוקר, ושכולנו נתחיל את היום ברוגע. לא אחת אני שואלת את עצמי אם פעלתי נכון, וזה בלי להיכנס לתחושות עזות של רגשות אשם אחרי שמרימים קול וכועסים על הילד. לכן שקלתי הנחיית הורים, ואני עדיין שוקלת".

יפית לא לבד. יותר ויותר הורים נעזרים בשנים האחרונות בהדרכת הורים, במאמני הורות וכיוצא בזה על מנת לקבל כלים לגדל את ילדיהם בצורה הנכונה ביותר. אך מדוע אנחנו צריכים שמישהו ייעץ לנו איך להיות הורים, ואיך הפך מקצוע אלטרנטיבי כמו מנחי הורים ומאמני משפחות לכה מבוקש? האם האינסטינקטים ההוריים נשחקו עם השנים, ומיהם האנשים שממלאים את תפקיד המייעצים?

“ההורים והסבים מייצגים דור ישן, בעוד המומחים והספרים מייצגים את החדש והעכשווי”, אומרת ד”ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית מאוניברסיטת תל אביב. “הדור הנוכחי מתגורר בנפרד מההורים - משפחה גרעינית שחיה בנפרד ממשפחת המוצא, בשונה מדורות קודמים שבהם משפחה מורחבת גרה יחד, ודעת ההורים והמודל שנתנו בהורות נחשבה מאוד”.

לדברי ד”ר כצנלסון, גם הפסיכולוגיה תרמה לאובדן הביטחון ההורי כאשר הציגה עקרונות שהיו מקובלים בעבר כלא נכונים. “אם בעבר גמלו ילדים בגיל שנה וחצי או לעתים קודם, באו פסיכולוגים וטענו שגמילה מוקדמת עלולה לגרום לנזק רגשי, ומוטב לאחר את תהליך הורדת החיתול”, היא אומרת. “הורים צעירים שחששו לטעות - התעלמו מדעת הוריהם שדגלו בגמילה מוקדמת ופנו למומחים שמייצגים את המילה האחרונה בנושא”.

ויש כמובן גם את שעות העבודה הארוכות ביחס לעבר. “הורים שעובדים שעות ארוכות לא פנויים להתחדש בכל מה שקשור לגידול ילדים”, אומרת ד”ר כצנלסון.

ד"ר ניצה דורי, ראש החוג לגיל הרך בשאנן - המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, מזכירה שלפני כמה עשורים לא היו יועצות שינה, תזונאיות לילדים או יועצות חינוכיות. "כל הורה ידע מה הדרך הטובה ביותר להרדים את ילדו, מה התזונה הטובה ביותר עבורו, וכיצד להעביר את שעות אחר הצהריים במינימום תקציב ובמקסימום הנאה", אומרת ד"ר דורי. "בנוסף לכך שהורים התחילו לעבוד יותר שעות מחוץ לבית, ומישהו היה צריך למלא את החלל שנוצר בזמן הפנוי שהיה להם עם הילדים, ההתפתחות הטכנולוגית גם גרמה להורים רבים להיות מכורים למכשיר הנייד שלהם גם בשעות שהם נמצאים בחברת ילדיהם. הראש רכון כלפי הנייד גם בשעה שהם משוחחים עם הילדים, משחקים איתם או יוצאים איתם לקניות. במקביל לתהליך זה של אי־זמינות ופניות של הורים, מילאו את החלל הנוצר המון גורמים שהיוו תחליף לאינסטינקט ההורי, לדאגה ההורית, לתשומת הלב ההורית של פעם. להורים היום קל יותר להזמין יועצת שינה, למשל, מאשר להתמודד פיזית ונפשית עם סרבנות שינה או סרבנות אכילה או כל קושי אחר עם הילד. כולי תקווה שמודעות לנושא היא הפתח לשינוי".

לא תחליף להורות

“סמכותם של ההורים התערערה, ויש להם קושי רב להציב גבולות” טוענת גם ד”ר מיכל קדרון, פסיכולוגית ילדים ומשפחה, ומרכזת התוכנית לטיפול במשחק במכללת אורנים. “יותר ויותר הורים מתקשים למצוא איזון בין הצרכים האישיים, המקצועיים והמשפחתיים ולהתמודד עם משימות הוריות. כתוצאה מכך, הם מחפשים עזרה מקצועית. קורסים להכשרת מדריכי הורים נהפכו להיות הדבר החם הבא. מה השתנה? האם בעבר לא היו אתגרים? האם ההורים היום פחות טובים מההורים בעבר? התשובה היא כמובן לא. נראה שגם הילדים וגם ההורים מאוד מושפעים מנורמות חברתיות של החברה המערבית, בעיקר מהדגש על ההתפתחות האישית, ההישגיות וההצטיינות. על הילדים יש לחץ גובר ולא מווסת להצטיין ולהצליח, ויחד עם ריבוי האפשרויות ונגישותן, ילדים רבים חווים סימפטומים של מצוקה נפשית, לחץ ואף חרדה ודיכאון. תהליכים אלה יוצרים מצב שבו ההורים בעידן הנוכחי עשויים לחוות תחושות של לחץ ורגשות אשם אינטנסיביים כתוצאה מכך שאינם מספיקים לתת לילד את מה שיכלו לתת לו, סמכותם מתערערת, ותחושת חוסר האונים מלווה את ההורות היומיומית. בעקבות כך, גדל הצורך להיעזר בגורמים חיצוניים".




"כשנולד בני ידעתי איך מטפלים, אבל לא איך מחנכים". שירלי אגמי-תורג'מן, צילום: הדס שאול"כשנולד בני ידעתי איך מטפלים, אבל לא איך מחנכים". שירלי אגמי-תורג'מן, צילום: הדס שאול

גם גברים מגיעים

על פי נתוני מכון אדלר, הגידול השנתי במספר האנשים שמגיעים ללמוד הנחיית הורים במכון אדלר עולה על 10% מדי שנה, וכיום מוסמכים במדינת ישראל למעלה מ־5,000 מנחי ומנחות הורים על ידי המכון. "הגידול הקבוע מצביע עד כמה ההורים הישראלים צריכים שמישהו יתווה להם את הדרך הנכונה להורות טובה", אומרת אסנת הראל, מנכ"לית מכון אדלר. "אף אחד מאיתנו לא נולד הורה, אין לנו ידע מוקדם כיצד לגדל בן אדם בוגר, עצמאי, אחראי ובעל תחושת ערך. כשאנחנו הופכים להורים, טוב שדמות מקצועית בתחום תדע לנווט אותנו למחוזות טובים. מכון אדלר הוא החלוץ הראשון בישראל וממובילי תחום הדרכת ההורים בישראל ובעולם. כך, במשך עשרות שנים, הוא מסייע לאלפי משפחות לפתח אווירה משפחתית בריאה והורות נכונה התואמת את האתגרים של העידן שבו אנו חיים. משמח עוד יותר לראות שגברים רבים גם מגיעים לקבל הדרכות בהורות, וגם מתחייבים לתוכנית הלימודים להכשרתם כמדריכי הורים בעצמם".

"מה שהביא אותו לתחום הוא הרצון להיות הורה טוב יותר ולעסוק בתחום אשר עוזר לאנשים", מספר הטייס אלי אליעזר (42, נשוי ואב לשלושה). "בתחילה הייתי מעט סקפטי לגבי יכולות האימון לחולל שינוי משמעותי בחייו של אדם בתחום מסוים ובטווח זמן של שלושה חודשים בלבד, אך אני מודה כי התבדיתי. מתוך ניסיון אישי ושל מרבית מתאמניי במהלך שלב הפרקטיקום, השינויים הם אכן משמעותיים וארוכי טווח".

"הבנתי שאני לא יודעת כלום על מה זה אומר להיות הורה", מספרת גם שירלי אגמי־תורג'מן מחיפה (נשואה ואם לשניים), מומחית לפיתוח חוסן נפשי אישי ומשפחתי, מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך. במשך 12 שנים עבדה אגמי־תורג'מן בחברת אינטל במשרה שמשלבת אדמיניסטרציה ומשאבי אנוש, אך עם לידת בנה הבכור, משהו השתנה. "ידעתי איך מטפלים, מאכילים ומחתלים, אבל לא היה לי מושג איך מחנכים ומגדלים ילד קטן לאיש גדול. הייתה חסרה לי הדרך. ככה התחיל הרומן שלי עם אדלר. בכל כך הרבה מובנים אני מרגישה שזכיתי, שאני בת מזל על שהגעתי ומצאתי דרך שמתאימה לי, שיטת חינוך שמכבדת גם את ההורה וגם את הילד. במשך שלוש שנים ניהלתי שתי קריירות במקביל – הייטק בבוקר, הדרכת הורים בערב. זה היה מאתגר מאוד, אבל הייתה לי תמיכה מהבית, וכמובן שהעבודה עם המשפחות נתנה לי הרבה אנרגיה שממש הניעה אותי קדימה. היום אני עובדת במשרה מלאה עם משפחות, יש לי קליניקה מצליחה, וכמעט כל ערב אני מנחה סדנאות להורים לילדים צעירים ומתבגרים. כשאני רואה הורים רגועים יותר, זוגיות שצומחת, ילדים שמתפתחים ומחייכים – זה שווה הכל".

גם איריס אורבך מחיפה, נשואה ואמא לשלושה מתבגרים, הייתה רואת חשבון וסמנכ”לית כספים במשך 25 שנים, עד שגילתה את תחום הדרכת ההורים. כיום היא מדריכת הורים בקליניקה בחיפה, ומרצה ומנחת סדנאות בתחום ההורות ויחסים במשפחה במכון אדלר ובאופן עצמאי. “ההחלטה לסיים את הקריירה הקודמת בשלה עם ההבנה שאחרי 25 שנים אינטנסיביות, לא נכון לי לעבוד עוד 20 שנה בתחום הכספים שהוא לחוץ ותובעני”, מספרת אורבך. “החלטתי להשתחרר מכלוב הזהב ולסיים את הפרק החשוב הזה בחיי, כמובן בתמיכת בן זוגי וילדיי שהיו אלה שישלמו את מחיר השינוי יחד איתי. התחברתי לגישה הפסיכו־חינוכית שהתכתבה עם הערכים האישיים שלי ועם דרך ההורות שלי והחלטתי ללמוד ולהעמיק רק בשביל עצמי כהורה. עדיין לא הבנתי שזה יכול להיות גם מקצוע. רק במהלך הלימודים הבנתי שיש כאן ידע משמעותי שחשוב להעביר אותו הלאה. הניסיון הניהולי הקודם שלי עם אנשים וניהול צוות עובדים אפשר לי לראות את ההורה במקום יותר רחב במעגלי חייו וגם להבין איך עלינו ההורים לעזור לילד לרכוש מיומנויות שיסייעוו לו להתנהל היטב כבוגר”.