"עברתי משברים נפשיים בחיים שלי שבהם נאלצתי לקחת כדורים, ואני כל הזמן מחפשת אחרי פסיכיאטרים שלא רק יידעו להעלות לי את המינון, אלא גם להיות קשובים אלי, לשנות תרופות ולהפחית תרופות במידה שצריך", אומרת יעל קרימגולד, עובדת סוציאלית קלינית עם התמחות בשיקום בבריאות הנפש. "אלא שלצערי, זה משהו שאינו מובן מאליו בעולם בריאות הנפש".

קרימגולד, הדוגלת בהרחבת התמיכה הקהילתית עבור מי שנוטלים כדורים פסיכיאטריים, היא אחת ממארגני כנס ההשקה של יוזמת "הפחתה אחראית", המתקיים היום בבית בארבור בתל אביב. הכנס, שיתקיים בהשתתפות אנשי מקצוע ופתוח לקהל הרחב, נועד לספק מידע רלוונטי מהתחום כדי לסייע לאנשים שמעוניינים בתהליך של הפחתה או גמילה מכדורים פסיכיאטריים – לקבל החלטה מושכלת.

"בשנים האחרונות חלה עלייה חדה במספר המשתמשים בתרופות פסיכיאטריות", נכתב באתר היוזמה. "ילדים, בני נוער, קשישים, סטודנטים וחיילים, שבעבר כמעט לא היו חשופים לתרופות אלו, משתמשים בהן היום במגמה הולכת וגוברת. תרופות אלו מועילות במצבים מסוימים ואף עשויות להציל חיים, אך שימוש ממושך בהן עלול לחשוף את המשתמש לשלל תופעות לוואי ואף לסיכונים, כגון תחלואה גופנית וקיצור תוחלת חיים, נזקים עצביים בלתי הפיכים והתמכרות. לרוב, אנשים שמתחילים ליטול תרופות פסיכיאטריות אינם מודעים לסיכונים אלה ומטפליהם לרוב אינם מציידים אותם במידע הנדרש. מצב עניינים זה עלול לייצר מצוקה קשה ולהוביל לניסיונות הפסקה או הפחתה בלתי אחראיים, להידרדרות ולהעמקת הבעיה".



קרימגולד מספרת כי היא חווה את זה על בשרה. "קשה מאוד למצוא פסיכיאטר שיכול לדבר איתי על שינוי תרופתי ועל הפחתה", היא מספרת. "יש פסיכיאטרים נהדרים, אבל לי קשה למצוא פסיכיאטר שאני מתחברת אליו. רוב הפסיכיאטרים הם יותר שמרנים במובן התרופתי".

במה זה מתבטא?

"למשל, עברתי משבר נפשי. נתנו לי כדורים ויש לי המון תופעות לוואי ולא נוח לי ולא טוב לי, אז הרבה פעמים הפסיכיאטר יגיד ש'זה הכי טוב שאפשר' ולא ילך עם הרצון שלי להמעיט במינון. הם לא מספיק נותנים אחריות למטופל, וזה מצב מאוד מורכב. מנגד, הרבה פעמים המטופלים נמצאים במצב שבו כושר השיפוט שלהם לא תקין, ולכן לפסיכיאטר יש תפקיד חשוב, אבל השמרנות התרופתית יותר מדי גדולה".

יעל קרימגולד. צילום: רפאל בן משה

איזה שינוי היית רוצה שיקרה?

"אני מאמינה בריבוי אפשרויות בחירה, ואם אדם החליט שהוא רוצה להוריד את מינון הכדורים, אז הפסיכיאטר צריך ללכת עם הרצון שלו, למרות שיש סיכון שהמטופל יחזור למשבר נפשי. כאמור, הפסיכיאטרים נמצאים במצב מאוד מורכב. בכנס אנחנו בעצם רוצים לומר: 'אני יודעת מה עושה לי טוב, מה אני צריכה'. למשל, אני יודעת שספורט, דיקור ושיאצו תומכים בי מבחינה נפשית, ואני חושבת שלאט־לאט היה אפשר להוריד לי מינונים של כדורים.

אני לא חושבת שכל אחד יכול להוריד מינונים. יש אנשים שבלי כדורים לא יהיו מאוזנים, ויכול להיות שאני אחת מהם, אבל צריך שיהיה יותר דיאלוג. הפסיכיאטר צריך כמה שיותר ללכת עם המטופל. אחרי משבר נוסף שהיה לי העלו לי את התרופות, ואני רוצה למצוא פסיכיאטר שיוכל דווקא להפחית לי את המינונים בהדרגה ובצורה אחראית. בן אדם בסופו של דבר יכול לעשות זאת על דעת עצמו, וזה הכי מסוכן. לכן מבחינתי זו קריאה לעזרה לפסיכיאטרים. אנחנו צריכים אתכם, אבל צריכים אתכם איתנו".

כיצד התרופות הפסיכיאטריות משבשות את שגרת יומך?
"הכדורים גורמים לי ללא מעט תופעות לוואי כגון אי־שקט, קיפאון מוטורי, עייפות, חוסר צלילות וחדות וחוסר ריכוז. אלה דברים שמפריעים לי לעבוד. אני רוצה לחזור למינון מינימלי שבו אהיה מאוזנת, ותופעות הלוואי לא יפגעו לי באיכות החיים. הפסיכיאטר אמר לי שהמינון המינימלי זה איקס, ומתחת לאיקס הוא לא מוכן לקחת אחריות. יש פסיכיאטרים נהדרים, אנחנו לא יוצאים נגדם, אבל צריך להקשיב למטופל, גם במחיר של משבר עתידי. אנחנו אנשים מבוגרים, ובסוף כל אחד יודע מה טוב לו, ולכן צריך להרחיב את אפשרויות הבחירה של המטופלים. זה המצע שלנו".

מדד ההצלחה

"אני עובד בתחום בריאות הנפש 15 שנה, ואני נתקל ביותר ויותר אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות, אבל מרגישים לא נוח איתן, ואין להם כתובת או מענה לקיים שיח פתוח סביב הנושא הזה", אומר ד"ר שמעון כץ, מיוזמי הכנס וממקימי בית סוטריה בירושלים - בית למניעת אשפוז פסיכיאטרי, שבו הוא משמש עובד סוציאלי ומדריך סטודנטים. "השיח הזה אמור להיות עם הפסיכיאטר, אך הרבה פעמים יש חוסר אמון או תחושה שפסיכיאטר לא יאהב את הרעיון של להפחית או להפסיק את התרופות ולא יתמוך בו. לכן הרבה פעמים אנשים עושים ניסיון עצמאי של הפסקה, ובגלל שתהליך ההפסקה של תרופות הוא קשה, לא פעם הוא נידון לכישלון.

המטרה של היוזמה הזאת היא להנגיש ידע ולאפשר תמיכת עמיתים, כלומר מפגש בין אנשים שונים שנמצאים בתהליך הזה כדי שהם יוכלו לחלוק את האינפורמציה שלהם, התחושות, הקשיים. המטרה היא גם להכשיר מטפלים שיוכלו לתמוך בתהליך הזה. כדי להנגיש ידע, הקמנו אתר אינטרנט. השלב השני הוא יצירת קבוצות תמיכה בכמה ערים בארץ; והשלב השלישי הוא הכשרה של מטפלים. בדצמבר יגיע ארצה מארצות הברית וויל הול, שהיה מאושפז, לקח תרופות ומצא את הדרך להתמודד ללא טיפול פרמקולוגי. כיום הוא מרצה על הנושא הזה ברחבי העולם. נעשה איתו סדנת הכשרה של שלושה ימים למטפלים מוסמכים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים במטרה להעניק למטפלים האלה כלים לליווי של אנשים שנמצאים בתהליך של הפחתה".

מהי המטרה העיקרית שלכם?
"אנחנו לא נגד תרופות פסיכיאטריות, אבל אנחנו בעד שאנשים ידעו מה הסיכונים שכרוכים בהן ויקבלו החלטה שמשקללת את היתרונות שיש להן לעומת הנזקים שהן עלולות לגרום".

לא בכל מקרה אנשים מסוגלים לקבל החלטה מושכלת.

"אכן יש אנשים עם דיכאון קליני שרוצים לקבל תרופה, וזה לא המקרה. אבל, למשל, חלק מהאנשים עם פסיכוזה לא רוצים ליטול כדורים. בכל אופן, אני מדבר על כולם: גם על הפסיכיאטריה הרכה - ציפרלקס ותרופות מהסוג הזה - וגם על השימוש היותר מסיבי. אנחנו גם מדברים על שימוש לאורך זמן בתרופות. בדרך כלל אנשים לא לוקחים תרופה לחודשיים, אלא למשך שנים, ואין מספיק משקל לנזקים הגופניים, המוחיים והפסיכולוגיים שעלולים להיגרם כתוצאה מכך. לכן זה חשוב שרופאים יכירו בכך שקיימות אלטרנטיבות לתרופות, שרצוי לעודד אותן. כיום פסיכיאטר רואה מטופל פעם בכמה זמן לרבע שעה, ואין לו באמת את היכולת לשבת איתו ולהבין לעומק את הסיפור שלו ולהציע לו דברים שהם לא פרמקולוגיים".

ד"ר כץ טוען שבסופו של דבר, כשאדם מתחיל תהליך של הפחתה בתרופות, ההצלחה שלו לא נמדדת רק באם הצליח להיגמל מהן או לא. "בתהליך הזה האדם עובר היכרות מעמיקה יותר עם עצמו ואולי גם השלמה עם העובדה שהוא צריך לקחת תרופות", הוא מסביר. "יכול להיות שאדם יגלה שהוא לא זקוק לתרופות, יכול להיות שיגלה שכן זקוק להן - אבל לפחות הוא עבר עם עצמו משהו. היוזמה שלנו לא באה לייעץ לאנשים להפסיק לקחת תרופות. היא נועדה לעזור להם לקבל החלטה מושכלת ולתמוך בבחירות שלהם".

לשלם את המחיר

"בשנות ה־20 המוקדמות שלי עברתי סדרה של שלושה משברים נפשיים מאוד משמעותיים שקיבלו בסופו של דבר את הכותרת הפרעה דו־קוטבית", מספרת שירה אלפיה־בורשטיין, כיום בת 40, מנהלת מקצועית של עמותת "לשמה" - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש, הלוקחת חלק ביוזמת ההפחתה. "בעברי לקחתי תרופות פסיכיאטריות מגוונות. אחרי כמה חודשים החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך ליטול אותן, כי החוויה היומיומית של להיות על התרופות האלה הייתה לי מאוד קשה. הייתה השטחה מאוד גדולה של הרגשות - שום דבר לא מרגש, ושום דבר לא עצוב. עד אז הכרתי את עצמי כאדם מאוד רגשי, והיה לי קשה לראות מה זה עשה לאישיות שלי. לא הסכמתי לשלם את המחיר הזה".

מה בחרת לעשות?
"הרופאים אמרו לי שאני צריכה לקחת את הכדורים עד להודעה חדשה ולא הגדירו מהי ההודעה החדשה. היה ברור לי שתהליך הגמילה מהם יהיה קשה ושאצטרך במהלכו להתמודד עם סימפטומים שתרופות כן עוזרות להם, כמו מצב מאני־פסיכוטי. אבל למרות זאת חתכתי את הטיפול התרופתי בבת אחת, בצורה הכי לא מומלצת. כתוצאה מכך נכנסתי לדיכאון קשה, אבל בסופו של דבר יצאתי מהדיכאון אחרי שנה, בעצמי, ללא תרופות. שמתי את כל החיים שלי בהמתנה והתרכזתי רק בזה. עבורי הרופא הכי טוב היה הזמן וגם התמיכה המשפחתית שקיבלתי".

אי אפשר להשליך מהמקרה שלך על הכלל.
"נכון, זה הסיפור האישי שלי בלבד. יש לא מעט אנשים שהטיפול הפסיכיאטרי כן מיטיב איתם. לכן כל אחד צריך לקבל את ההחלטות שלו אחרי שיש בידיו את מרב האינפורמציה לגבי ההשלכות על כל תחומי חייו".