"ילדה מתה בתוכי, אני איש מתמוטט, לב שותת בכי. ילדה מתה בתוכך, שפה אדומה - מדמך. ילדה מתה בתוכנו, ואין חיים, ואין חי - בדמינו". מילים אלו לקוחות מהשיר "ילדה מתה בתוכנו" שכתב אלון תמרי, 44, מירושלים, לאחר שהוא ורעייתו נאלצו לעבור לידה שקטה בשבוע ה־36 להיריון. "אנשים היו פוגשים אותי ואומרים: 'עברתם לידה שקטה, איזו מסכנה אשתך'. אלי בכלל לא היו מתייחסים בקטע הזה", מספר בכאב תמרי, אב לילדה, עובד סוציאלי בהכשרתו המנהל מרכז יום לקשישים. 


אוקטובר הוא חודש המודעות ללידות שקטות. מדי שנה, 6 מתוך 100 לידות בישראל הן "לידות שקטות", של תינוקות ללא רוח חיים. לידות בהן לא נשמע קול בכי של התינוק. 


"מדובר לא רק בטראומה שעוברת האישה היולדת, ולכן לא פחות חשוב ללוות גם את בן הזוג, שתומך ומכיל לאורך כל הדרך הקשה, סופג המון רגשות ולא תמיד מקבל תשומת לב ועזרה", אומרת ח"כ עליזה לביא (יש עתיד), שיזמה בשבוע שעבר כנס חירום לשינוי המדיניות ולהגברת המודעות ללידות שקטות. "בסופו של דבר, בן הזוג גם איבד את העובר, הוא גם מתאבל וכואב ויש לתת מענה וליווי גם לו. ההשלכות הנפשיות הן קשות, ועלולות להוביל לדיכאון וטראומה. צריך לזכור כי ההתמודדות הינה זוגית ולא רק אישית".


"לפני כארבע שנים רעייתי הייתה בהריון. את התאריך שבו הוא הסתיים אני לא יכול לשכוח", מספר תמרי. "ביוני 2014, בערך בזמן שבו היינו צריכים להזריק לעוברית חומר להפסקת פעימת הלב, נורו שלושת הנערים מגוש עציון שנחטפו. אחרי הלידה השקטה שעברנו, קמנו למדינה שלמה שהתאבלה. החשד שמשהו לא בסדר הופיע כבר בשבוע ה־22 במהלך בדיקה אבל החלטנו לחכות לבדיקה הבאה. עדיין נתנו לזה צ'אנס. בסביבות השבוע ה־36 התגלו כבר מומים קשים והבנו שאנחנו צריכים לסיים את ההריון. לא הייתה דילמה בנושא. ברור שזה קורע אותך מבפנים, אבל אנחנו לא מתחרטים על ההחלטה הזאת. לעוברית היה דופק, ולכן זו הרגשה עוד יותר נוראית - שאתה צריך לסיים את חייה, אבל היינו צריכים לעשות את זה. הייתי עם אשתי בלידה, ואי אפשר אפילו לתאר עד כמה זה היה קשה. העדפנו לא לקרוא לה בשם. אני קורא לה העוברית. החזקתי אותה רבע שעה כשהיא לא בחיים, שרתי לה, וגם כתבתי לה שיר. את התחושות שלי תרגמתי למילים.


"לאחר הלידה השקטה קמתי לעולם שבו אין מענים לגברים בכלל. כעבור שנתיים הייתה ועדת היגוי ארצית בנושא לידה שקטה עם 12 נשים ואפס גברים. כששמעתי על זה ביקשתי להצטרף לוועדה. לא נתנו לי אלא הזמינו אותי ואת אשתי לדבר. אני רציתי להביע את הזווית של האבא, ואמרו לי: 'לא, אתה מגיע כבן זוג'. גם כיום יש עדיין כמה נשים שמנהלות קרב מאסף בשם הפמיניזם שלידה שקטה היא חוויה נשית. אבל היום מבינים כבר יותר בנושא, היום זה משתנה לאט, אף על פי שעדיין יש הרבה אירועים שקשורים לנושא לידות שקטות, שמזמינים אליהם רק נשים. רוב השיח הטיפולי הוא נשי. מנסים שיהיו קבוצות תמיכה לגברים, אבל צריך לדבר לגברים בשפתם. בעזרת משפחה וחברים ניסיתי לצלוח את הטרגדיה, אבל לא צלחתי לגמרי. זו שריטה עמוקה וכואבת שתישאר לאורך כל החיים". 


אלון תמרי. צילום: פרטי


התחבקנו ובכינו

"הלידה השקטה קרתה לפני כשנה, בהריון השני שלנו", מספר ג'ואי, 36, יועץ כלכלי מירושלים, אב לבת. "כמעט הכל היה רגיל בהריון. היה איזשהו ממצא מסוים בבדיקת סקר שליש שני, אבל אחרי שעשינו כל מיני בדיקות לא נמצאה בעיה אמיתית. היינו אמורים לעשות עוד סקירה אבל כבר לא הגענו לזה. בשבוע ה־30 שמנו לב שלא היו תנועות כמה זמן. נסענו למיון יולדות ושם גילו שאין דופק. היינו ממש בשוק, היה לנו מאוד קשה. התחבקנו ובכינו. זו הייתה רק תחילת הדרך של לתפוס מה שקרה ולהבין שבעצם איבדת בת. ההריון היה מרגש, לא העלינו בדעתנו שזה מה שיקרה. מאוד התרגשנו, רצינו להרחיב את המשפחה ושתהיה לבת שלנו אחות.


"הסבירו לנו שבשלב הזה חייבים לבצע לידה. עשו השראה כימית של לידה וגרמו לגוף להיכנס למצב של לידה. לא כל כך עיכלנו מה שקורה, ועם כל הכאב שנינו העדפנו לסיים עם זה כמה שיותר מהר. יש בזה המון ניגודים. מצד אחד, הרצון לגמור כבר עם הלידה, ומצד שני הרצון להיות איתה ולחוות את מעט החוויות שיש. התכוננו קצת ללידה הזאת, קראנו חומר שנתנו לנו בבית חולים, קראנו באינטרנט. אף על פי שזה נשמע קצת הזוי, הבנו שמומלץ להחזיק אותה, לראות אותה, לצלם אותה ולהצטלם איתה, ואני באמת מאוד שמח שעשינו את זה. הייתי עם אשתי כל הזמן בחדר לידה. כשהתינוקת נולדה, היינו עם הגופה שלה ולא הבנתי אז עד כמה היא תהיה חסרה לנו, שלא נראה ולא נחוש אותה בשום צורה. לא תפסתי את זה. בדיעבד אני מאוד מצטער שהרגעים האחרונים האלה איתה לא היו ארוכים יותר. אנחנו לפעמים מסתכלים על התמונות שלה וזה מאוד קשה. 


"כמה ימים אחרי הלידה הבאנו לבית החולים את הבת הגדולה שלנו, שהייתה אז בת שנתיים וחצי. היא ידעה שיש לאמא תינוקת בבטן. היה צריך להסביר לה שהרופאים ניסו לעזור אבל לא הצליחו, ועכשיו כבר אין תינוקת בבטן. החזרה לשגרה הייתה מאוד קשה. היה מאוד קשה ללכת, לפגוש אנשים, שכנים במסדרון שלא ידעו מה קרה או שידעו ולא הבינו. זה לא כמו מוות רגיל, לא תולים שלטי אבלות. חזרתי לעבודה בערך שבוע אחרי מה שקרה. עוד לפני ביקשתי שחבר לעבודה יודיע לכולם. היה מאוד קשה לחזור לשגרה. זה להיות בתקופה של אבלות, של אובדן של ילד, ולהתעסק במקביל בדברי חולין. בימים אלה אנחנו מתקרבים לתאריך פטירתה וזה מאוד קשה. זה משהו שמלווה אותך כל הזמן. פעמים רבות מצאתי עצמי יושב ובוכה. בכיתי הרבה גם עם אשתי וגם לבד. הלכתי לטיפול פסיכולוגי בעקבות זה. לצערי, אין מספיק תמיכה ומודעות לנושא, גם לאמהות וגם לאבות, לא במהלך הלידה השקטה ולא אחריה. צריך לשנות את המצב הזה, כי מדובר בטראומה שנשארת עם אנשים לכל החיים". 


עליזה לביא. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


פינת הנצחה

"הלידה השקטה התרחשה לפני כשנתיים, בין הלידה הראשונה ללידה השלישית", מספר אבי, 29, מכפר סבא, טבח, אב לשני ילדים. "זה היה בן. ההריון היה תקין לגמרי, כל הבדיקות עברו בצורה פנטסטית. פתאום בתחילת החודש התשיעי אשתי הרגישה כאבים בבטן. לא ייחסנו לזה חשיבות, חשבנו שאולי זו התחלה של צירים. ואז יום אחרי היא לא הרגישה בכלל תנועות של העובר, הלכה לבית חולים ובישרו לה שהתינוק כבר מת. אני הייתי אז בעבודה, היא התקשרה ואמרה שהתינוק מת. בהתחלה לא הבנתי, עברו בי צמרמורות עד שהתאפסתי, ואז ישר נסעתי לבית החולים. ניסיתי לנחם את עצמי בזה שלפחות אשתי בסדר גמור.


"הייתי איתה בלידה. עברו יומיים עד שהתחילו הצירים, וכמו שזה נקרא - זו הייתה לידה שקטה. לא היה בכי כשהתינוק יצא. זה היה קשה נפשית, אבל הרגשתי שלאשתי היה הרבה יותר קשה, כי העובר כבר היה אצלה בבטן תשעה חודשים. אשתי התקשרה לאמא שלה, אני התקשרתי לאמא שלי, ואמרתי לה שהתינוק כבר לא איתנו. אבל היה יותר קשה להודיע לאנשים מבחוץ שראו אותה אחרי הלידה בלי בטן ואמרו 'מזל טוב'. ניסיתי לקחת את זה בצורה די קלה, התחלתי להגיד להם שעברנו לידה שקטה. 90% בכלל לא הבינו מה זה. אמרו: 'מזל טוב, איפה הילד?'. היו גם הרבה חברים שפתאום נעלמו, כנראה לא ידעו איך להתמודד עם המצב הזה.


"כבר בחדר הלידה קנינו כרטיסי טיסה לחו"ל כדי להתנתק קצת וכדי קצת להירגע. הרופא המליץ לנו לנסות להיכנס להריון רק חצי שנה אחרי הלידה, אבל שנינו רצינו כמה שיותר מוקדם כי ידענו שזה יקל עלינו את ההתמודדות. היה לנו קשה. לאשתי לא היה הרבה סיוע, ועלי אף אחד בכלל לא חשב. צריך יותר סיוע מהמדינה בנושא הזה, כי זוגות באמת חווים פה טראומה מאוד גדולה. 

"אחרי חצי שנה אשתי כבר הייתה בהריון ונולד לנו בן. עכשיו זה יותר קל, אבל אנחנו עדיין זוכרים את העובר. גם נתנו לו שם. אשתי תלתה בחדר השינה תמונה שלו, עשתה מעין פינת הנצחה קטנה לתינוק. אני עצמי לא הלכתי לטיפול בעקבות הלידה השקטה, אבל אני ממליץ להורים כן לעשות את זה. חשוב לא להתמודד עם זה לבד".