רוב האנשים מתכננים טיול מעבר לים כדי לסמן וי על יעדים תיירותיים, ולהעלות תמונות אסטרטגיות, שצולמו במקוריות מופלאה באמצעות מקל הסלפי שלהם, מלוקיישנים פוטוגניים במיוחד. רוב האנשים טסים לחו"ל בשביל הנופים, האווירה, השופינג, וסתם כדי להתנתק מהשגרה ומהמצות שרובצות מעל ראשך ומערכת העיכול שלך בישראל. לא אני. אני טסה לחו"ל בשביל שתי מטרות בלבד: האחת, כדי לדמיין שאני גרה בעיר אחרת - בדרך כלל, מדובר בניו יורק. השנייה, כדי להגשים את החלומות הקטנים והילדותיים שלי – חלומות שקשורים לתכניות טלוויזיה שמצטלמות בניו יורק. כלומר, להיות נוכחת בצילומים של התוכניות בהן אני צופה מדי ערב בישראל.
הבעיה עם שיתוף חוויות מגניבות ויוצאות דופן עם החברים שלך בפייסבוק היא שלרובם לא באמת אכפת שאת נהנית. הם לא באמת שמחים בשבילך, אם הרגע הגשמת חלום קטן. הם לא רוצים לקרוא על החוויות שלך ולהתרגש יחד איתך. הם רוצים לראות אותך אומללה, ממורמרת או סתם פתטית. זו הסיבה לכך שהסטטוסים שלי, שבהם אני מתארת בהקצנה מכוונת את חיי העלובים כרווקה מזדקנת וכאישה שסובלת מעודף משקל, הם הסטטוסים המצליחים ביותר שלי – אנשים מוקירים לך תודה על היותך בלתי מוצלחת. וכשאת מצליחה להשיג משהו, ולו הקטן והטיפשי ביותר, את פוגמת להם באשליה.
מחקתי את הסטטוס והגעתי בעקבותיו לתובנה. את החוויות המיוחדות באמת, אשמור לעצמי ולחבריי, אלה שבעולם האמיתי ולא רק ברשתות החברתיות. באותה הזדמנות מחקתי גם את חברי הפייסבוק המעצבנים והמיותרים האלה. יש מספיק אנשים חסרי טקט בעולם, אני לא צריכה אותם במרחב הווירטואלי שלי. בכלל, אני לא צריכה יותר אף אחד. ג'ימי פאלון לחץ לי את היד.
התרעות פיקוד העורף