"מישהי יורדת לגינה הערב?
"ממש לא. מפחיד מאוד".
"יואו, עד כדי כך? מה נעשה? נהיה תקועים בבית?"
"אני מעדיפה לא לקחת סיכון. הפחד שלי הוא שיבוא מישהו כשאני איתה ואני לא אהיה בשליטה".
"ממש ככה. המסכן שלי שומע ברקע חדשות ולא מבין מה קורה. הוא ראה שאני צופה בחדשות, התחיל לשאול למה הם עושים את זה, הסברתי לו שיש אנשים רעים שלא אוהבים אותנו כיהודים בארץ ישראל ומנסים לפגוע בנו. אז הוא שאל איפה הם גרים, ואם הם גרים קרוב אלינו ומה יקרה. אמרתי לו שאם קורה משהו ואמא אומרת לו לרוץ, אז לא להסתכל ולהיכנס לאחת החנויות, ואז הוא התחיל עם מלא שאלות: אבל אם אני אלך לאיבוד, ואם הוא ירוץ אחרי ומה יקרה לך... לא ידעתי איך לצאת מזה".
השיחה הזאת, שהתנהלה בקבוצת וואטסאפ של הורים לילדי גן חובה בבת ים בתחילת השבוע, יכולה להמחיש את המבוכה וחוסר האונים שעמם נאלצים לא מעט הורים להתמודד בימים האחרונים אל מול המציאות הבוערת והשאלה הבלתי נמנעת: מה אומרים לילדים? ומה קורה בימים שהטרור כה נוכח בחיינו, עד שהוא מאיים להשחית כל חלקה טובה?
משיחות שערכתי עם ילדים לצורך הכתבה, גיליתי דברים מדהימים. מ' בן ה־10 הולך לבית הספר עם אולר. "ההורים יודעים?" שאלתי אותו. "הם נתנו לי כדי שארגיש יותר בטוח", הוא ענה בבשלות מטרידה. "אני לא יודע מאיפה יבוא המחבל הבא". "מה תעשה עם האולר?" שאלתי אותו. "אני אאיים עליו", השיב.
ריבוי ערוצי המידע, הרשתות החברתיות וזמינות המחשבים והמכשירים הסלולריים הגדילו את היכולת של ילדים להגיע ללא תיווך למידע מסוגים שונים, בהם גם ביטחון שוטף. האסטרטגיה של הדממת הטלוויזיה והרדיו בבית, ששימשה הורים בעבר, נדמית כיום כלא רלוונטית. "זה אולי יכול היה לעבוד כשאנחנו היינו ילדים", אומרת שרון, אם לשניים מירושלים. "עכשיו הם מתעדכנים כל רגע בנייד שלהם. הם לא צריכים אותנו כדי לדעת מה קורה בחוץ".
"מה שההורים לא יספרו, הילד ילמד בעצמו או ישמע מחבריו שמחוברים למקורות המידע", אומרת ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית, ומזכירה שאם בעבר לקח זמן עד שמידע הפך זמין, מה שהגדיל את הסיכוי שלהורה יהיה זמן לחשוב איך להעביר לילד את המידע, היום אין זמן עיבוד. "ההורה צריך לגבש עמדות מראש, כיוון שאין שום השהיה מרגע שהמידע זמין ועד הרגע שהילדים חשופים לו. ילדים נמצאים היום הרבה יותר שעות עם עצמם, בלי נוכחות מבוגרים, בגלל הקריירות של הוריהם, ולכן מסוגלים להגיע לחדשות ללא מבוגר זמין בשטח. אם בדור הקודם חלק גדול מהמידע היה ברדיו והועבר ללא תמונות קשות, הרי היום עיקר המידע הוא חזותי, ובגלל תחרות קשה בין אמצעי התקשורת, הוא מועבר באופן לא סלקטיבי. בדור הקודם עיקר המתח היה ביישובי ספר ובחזיתות מוגדרות, ואילו בדור הנוכחי הספר אינו מוגבל לאזור אחד, אם כי יש מקומות שבהם הסיכון גדול יותר. ההרגעה שבעבר הייתה רלוונטית: 'זה לא בסביבה הקרובה' - אינה מרגיעה עוד".
ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית. צילום: יח"צ
כל אלה מובילים לשוני גדול באופן שבו הורים וילדים חווים את ההסלמה במצב הביטחוני. "אי אפשר להסתיר מידע מהילדים ולשלוט על מקורות המידע", אומרת ד"ר כצנלסון, "ולכן עדיף טיפול מונע, שבו המבוגר יעביר מידע, גם אם הוא היה מעדיף להסתיר חלק מהדברים הקשים".
איך? ההורים משתוממים נוכח המציאות לא פחות מהילדים.
"הדרך האופטימלית לטפל במציאות קשה היא לנהל דיאלוג בנושא, להקשיב לפחדי הילדים ולא לבטל אותם. ביטוי כמו 'אין ממה לפחד' רק מעצים חרדות ויוצר תחושת בדידות. בנוסף להקשבה, רצוי להעביר ידע מעשי לגבי מה אפשר לעשות כדי לצמצם את החרדה: ערנות, הליכה בקבוצות, הימנעות משוטטות ללא מטרה מוגדרת, הפחתת שימוש בטלפון הנייד בזמן הליכה או נסיעה בתחבורה ציבורית. כמו כן, רצוי להימנע מהפעלת הטלוויזיה כל היום וממיקוד תשומת הלב בחדשות, ולהעדיף חדשות כתובות או נאמרות על פני חדשות נצפות חזותית".
"אין טעם לשקר"
בדור האחרון מצבי החירום – בין אם מדובר במלחמה, במבצע צבאי או באינתיפאדה - הפכו תכופים יותר. ד"ר כצנלסון מציעה להשתמש בעובדה הזאת הן כדי להיזכר מה הרגיע את הילד אז והן כדי להזכיר שדברים חולפים. "תמיד יש מקום להשתמש בחוסן החברתי שלנו", אומרת ד"ר כצנלסון. "אנחנו חברה שבה עוזרים זה לזה. כדאי לשמור על קשר טלפוני עם הילדים במהלך היום, גם אם בימי שגרה ההורים פחות זמינים. אם הילדים לחוצים, רצוי שלא יישארו לבד בבית. מצבים חריגים כמו סירוב ללכת לגן או לבית הספר, קשיי שינה חריגים, בעיות אכילה, תופעות גופניות חוזרות ומצב רוח קשה שנמשכים מעבר לזמן קצר - דורשים היעזרות באיש מקצוע".
ד"ר כצנלסון מציעה לשמור על שגרה ולהעביר לילדים מסר של נורמליות, במידת האפשר. בד בבד, לדבריה, יש מקום להגמיש התנהגויות, כמו להמתין עם ילד עד שהמורה מגיעה אם הוא מבקש ולהפחית יציאות בערבים אם ילד חרד להישאר לבד. "איסור גורף לצאת מהבית, ללכת לחוגים או לעשות מה שהם מורגלים בו - מקשה מאוד", טוענת ד"ר כצנלסון. "לכן כדאי להפעיל שיקול דעת ולמנוע רק פעילויות שלדעת ההורים מסוכנות, כמו שיטוט ילדים ברחוב או הליכת ילד צעיר לבד לפעילות. בהחלט טוב להגביר את רמת הערנות, לשים לב למי שנמצא בסביבה, להפנות את תשומת לבו של מבוגר למי שנראה חשוד ולא להסתובב, למשל, כשכל תשומת הלב ממוקדת בוואטסאפ או בסלולרי".
"מנקודת מבטו של ילד קטן, כל דבר נראה גדול יותר", מדגישה יפעת ז'רז'בסקי, מאמנת ילדים ונוער מ"גומא - המרכז לאימון וגישור". "אנחנו לא רוצים להעצים את פחדיו של הילד, ולכן על ההסבר להיות קצר וכמה שפחות עוצמתי. לדוגמה, עלינו להסביר שמחבל הנו אדם שפוגע באחרים ומשבש את שגרת היום. כשאנו דנים בנושאים רגישים אלה עם ילדים, עלינו לא להיכנס יותר מדי לפרטים, כדי לא לפתח בהם תחושת פחד. בעיקר יש להימנע משימוש במילים מרתיעות, כגון פיגוע, פצוע וכדומה. את התיאור יש להתאים לגילו של הילד וליכולת ההכלה הרגשית שלו – כל גיל לפי הבנתו והתעניינותו כמובן. נשתדל להשתמש במילים כמו: 'שיבוש סדר היום', להסביר שיש אנשים ששומרים על ביטחון אזרחי המדינה וכדומה. עלינו, ההורים, להקשיב לילדים בתשומת לב ולא לנסות לשלוט בשיחה. להעניק להם את המרחב, לאפשר להם לדבר על הנושא מנקודת מבטם ולקיים שיח כן ופתוח בנושא. פחד הנו דבר לגיטימי ביותר".
ילדים ונוער. צילום: ללא קרדיט
"תשאלו את הילדים: 'מה הבנתם?' 'מה אתם חושבים שקורה?' 'מה אתם מרגישים?' 'ממה אתם פוחדים?'", אומרת מיה שטיינהרדט־זיו, מומחית לשינה ולהורות בגיל הרך. "תנו להם לדבר. הקשיבו להם. עודדו אותם לשתף אתכם במחשבות שלהם. אל תפחדו לשאול שאלות שיעוררו אותם לחשוב או לחשוף את אשר על לבם. תתפלאו: לעתים כשהדברים נאמרים בקול, הם הרבה פחות מפחידים ממה שהם באמת. אין טעם לשקר. פחד הוא עניין אישי וסובייקטיבי של כל אדם וילד, וכל אחד יחליט בעצמו אם מה שמתרחש סביבו מפחיד אותו ועד כמה. הימנעו מלייצר אשליות שווא כמו 'לנו זה לא יקרה' או 'אלינו זה לא יגיע', כי המצב הגיע לערים בארץ שבעבר הטרור לא ביקר בהן. אני ממליצה להורים לא לפזר הבטחות שאין לנו שליטה עליהן. יחד עם זאת, זכרו להרגיע אותם כי יש מי שמטפל במצב, כמו המדינה, הצבא, השב"כ, משמר הגבול, גורמי הביטחון. דברו אליהם בגובה העיניים, הסבירו את המצב במילים פשוטות ובהתאם לגילם של הילדים. בלי תיאורים גרפיים, אבל כן עם הסבר של 'הצד שלנו' ו'הצד שלהם'".
"לא להעביר נושא"
"תכבה את הטלוויזיה, יש חדשות והקטנים עדיין ערים, הם ממש לא צריכים לשמוע את זה". עד איזה גיל עלינו להגיד את המשפט הזה? ומה קורה כאשר בן החמש הולך לגן ושומע מחברו על פיגוע שהתרחש? ואם לא נספר להם, האם הם אכן לא יידעו?
"תמיד, ובכל גיל, חשוב שההורים או מבוגר אחראי אחר יהיו הגורם הראשון שמעביר לילד את האינפורמציה", אומרת שלי מילר, מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר. "כאשר אנו מעבירים את האינפורמציה היא עוברת באופן אחראי ומבוקר, ומעבר לכך, הדרך שבה האינפורמציה עוברת היא ללא לחץ, בלבול, פחד או סערת רגשות. להורים יש השפעה רבה על תפיסת הילד את המציאות. בגילים צעירים, יש להקפיד לא להרבות בשיחות על נושאים מסוג זה בסביבת הילדים. גם כאשר נראה לנו שהם לא מקשיבים, הם מאוד מקשיבים, ובכל פעם שהם שומעים שהנושא עולה, מבחינתם קרה שוב אסון, התרחש עוד אירוע. ותרו על צפייה בחדשות כשהם עדיין ערים ומסתובבים בבית. הם אינם צריכים להיות חשופים לסרטונים ולתמונות קשות שמופצות".
אם הילדים נחשפו לאינפורמציה, מה עושים?
"אל תתעלמו ואל תעבירו נושא. כאשר ילדים מקבלים חלקים של אינפורמציה, לעתים הדמיון שלהם עולה על כל מציאות, ואז נוצרים פחדים וחששות מוקצנים. לכן שוחחו והסבירו. הילדים זקוקים לתיווך של האינפורמציה – יש להסביר להם מה הם ראו ולהוסיף מסר ברור שאנחנו בטוחים כאן, שיש לנו צבא חזק ומשטרה ששומרים ומגנים עלינו, וגם שאבא ואמא שומרים ומגנים תמיד. החל מגיל עשר בערך, היכולת שלנו כהורים לצמצם חשיפה הנה קטנה יותר, ולכן חשוב להסביר לילד מה קורה בכלי התקשורת בתקופה זו. יש לציין בפניו כי הוא יכול לשאול אתכם כל דבר שמטריד אותו. תיזמו שיחות, שאלו אותם מה הם שמעו ומה הם מרגישים ותעבירו להם תחושה של ביטחון. בגילים הגדולים, מעל גיל עשר, כדאי לשים לב אם יש חרדות וסטרס אצל הילדים. אם תבחינו כי הילד מתעסק בנושא הרבה, שואל שאלות, מסתגר או לא רוצה לצאת מהבית לעיסוקיו השגרתיים - ייתכן שהילד זקוק לשיחה, הסבר, צפייה משותפת במידע תוך הסבר שלנו. כאשר אתם ליד הילדים, עצרו לפני שאתם מגיבים לאירוע ששמעתם. אל תפגינו לחץ, חרדה או היסטריה לידם. הדרך שבה אתם תגיבו תהיה ככל הנראה הדרך שבה הם יבחרו להגיב".