דיני עולה. קורבן מן הבקר, מן הצאן ומן העוף, שנשרף כולו על המזבח ואינו נאכל. דיני מנחה, עם מנחת סולת, מאפה תנור, מחבת, מרחשת ועומר. דיני שלמים (בקר, כבשים, עזים), דיני חטאת.
התנ"ך הוא הספר הנמכר והפופולרי ביותר בהיסטוריה. הוא מכיר בחולשות האנושיות ולא עושה הנחות, מעמיד מראה מול הדברים הקשים שהאנושות מזמנת ומול הדברים היפים יותר. מכיוון שהוא כה מעניין, הוא תורגם למספר השפות הרב ביותר. למרות זאת, תלמידי כיתה ה' בחינוך הממלכתי־דתי צריכים ללמוד ולהיבחן על הרשימה שמניתי לעיל ועל עוד כמה דברים כמו בגדי הכהונה, כי מי אם לא הילדים של שנות האלפיים אמור לשלוט ברזי דיני הקורבנות במשכן? אז אמא (זו אני) וי' המיוסר (בני) ישבנו ולמדנו, אף על פי שאני בטוחה שלא אהיה כוהנת גדולה ואפילו לא לוית קטנה.
אני לא נכנסת לסוגיה הבוערת בדבר מקומם של הלימודים ההומניסטיים בעידן שלנו, לא כל שכן כשמדובר בנטיות אישיות מוגזמות של שרי חינוך שמגיעים מצוידים בתוכניות גרנדיוזיות לקדנציות שאורכן כאורך מחזור חיים של זבוב פירות. אני אפילו לא נכנסת לניסיונות שנעשים במרוצת העשור האחרון להנגיש את התנ"ך באמצעות ספרים בחרוזים או בשפה קלה יותר.
כמו רבים אחרים, אני משתייכת לאסכולה שנותנת קרדיט לילדים וחושבת שהם יצורים אינטליגנטיים. אם מבקשים מהם להתמודד עם משוואות ונוסחאות מתמטיות, למה שלא יתמודדו עם הספר המופלא שנכתב במשלבים שונים ומאתגרים בשפת האם שלהם? מה שכן, בראשי, חוץ מסוגי הקורבנות ועורותיהם הפשוטים, מנקרת שאלה אחת גדולה: למה, ריבונו של עוילם, אי אפשר לעבור ביעף על סוגי הקורבנות ולהתרכז בשאלות המוסריות, שיכולות להפוך כל ילד בעולם לסקרן יותר, לאדם טוב וחושב יותר? באיזה עידן יורה נתקעו כותבי תוכניות הלימוד?
פעם דיברתי עם אחד מחלוצי הנגשת התנ"ך, הסופר מאיר שלו, על השאלה הגדולה: איך כל כך התרחקנו מספר הספרים? "זה קרה גם כשאני הייתי תלמיד בית ספר, בין היתר בגלל תוכנית הלימודים שכוללת בתוכה פרקים חשובים אולי אבל משעממים עד מוות, ופה ושם טרחניים. כשאני מרצה בתיכון על התנ"ך, אנשים אומרים לי: למה לא לימדו אותנו ככה? אני לא המצאתי את זה. כך לימדו המורים של העלייה השנייה, כך לימד אבא שלי, עם הרבה יותר ידע ממה שיש לי", התוודה שלו.
המסר שלו היה נוקב וחד־משמעי: "לא מדובר בתחזוקה או בשיפור אלא בפעולות הצלה, פעולות חירום. תוכנית הלימודים בתנ"ך צריכה לכלול חומרים יותר מושכים שנמצאים בתנ"ך, ובעיקר צריך להתחיל להציג אותם בגיל הרבה יותר צעיר. גם בהיותי ילד וגם היום ילדים אוהבים את סיפורי התנ"ך. ברור שלא את סיפור איוב או פילגש בגבעה, אלא דוד וגולית, שמואל הקטן, יעקב ועשו. צריך רק לדעת לתפוס אותם בגיל הנכון. עוד דבר שאני מאוד ממליץ עליו הוא לנצל את העובדה שאנחנו חיים בארץ שבה התנ"ך התרחש וללמד תנ"ך בשטח". ואז שלו הרהר ואמר: "אדם צריך להכיר את תרבותו. התנ"ך הפך לנחלת האנושות מהרבה בחינות. יש שם מסרים דתיים טהורים אבל גם מסרים חברתיים ופוליטיים מעניינים, טיפול בנושאים כמו מתי יוצאים למלחמה והאם מותר לעמוד מול הקונצנזוס". אם תשאלו אותי (וגם אם לא, כי זה קסם המדיום שבו לא תוכלו לענות לי), זו כל התורה על רגל אחת.
ככה זה עובד: יש כרטיסיות. השחקן צריך להסתכל על כרטיסייה במשך שבע שניות ואחר כך לזכור אותה ולמצוא אותה מבין 12 כרטיסיות דומות. למשחק שלוש רמות קושי ואפשר להתאים אותו לרמת השחקן. לפי מה שהבנתי, זה אמור לעזור בכמה דברים: שיפור הזיכרון ומציאת אסטרטגיות זיכרון, שליטה באימפולסיביות, שיפור רמת הריכוז ופיתוח הסדר והארגון. עכשיו אני חייב ללכת לסדר את החדר.
"מלך הזיכרון", משחק מבית קרני איריץ מזרחי. מחיר: 69 שקלים
במרוץ יוזנקו מקצים שונים: תחרותי (5 ק"מ או 1.5 ק"מ), עממי לילדים בני 14־7 (1.5 ק"מ) ומקצה אפרוחים לילדים עד גיל 7 (300 מטר). לאורך המקצים ייצבעו חולצות המשתתפים באבקות צבע ידידותיות לסביבה, "יצבעו" את הפציעה השקופה באופטימיות ויסמלו את הבחירה בחיים. כל ההכנסות מהמרוץ יוקדשו כמובן לתמיכה.
התרעות פיקוד העורף