טיפולי פוריות מוצגים בדרך כלל דרך הפריזמה הרפואית: בדיקות דם, הורמונים, זריקות, אולטרסאונדים ותורים אצל רופאים. אבל מי שנמצאת בתוך המסע הזה יודעת שהחלק הכואב ביותר לא תמיד נמצא במבחנה או במרפאה. פעמים רבות, הדבר הקשה ביותר הוא דווקא הבדידות.
התחושה שאישה נושאת על כתפיה עול כבד שאף אחד סביבה לא באמת מבין, אפילו אם בן הזוג או המשפחה נמצאים לידה, מוכרת למי שעוברת טיפולי פוריות.
כשהחברה שותקת
החברה הישראלית מרבה לדבר על משפחתיות וילדים, אבל כמעט לא נותנת מקום לכאב של הדרך לשם. כך נוצר מצב שבו אישה שנמצאת בטיפולים יכולה להרגיש חריגה, כאילו משהו בה לא בסדר. הפער הזה גדל עוד יותר כשסביבה כולם ממשיכים הלאה: חברות מודיעות על הריונות, ברשתות החברתיות מופיעים תינוקות מחייכים בכל פינה, ובמפגשים משפחתיים נשאלות שוב ושוב אותן שאלות.
גם בבית לא תמיד קל יותר. בן הזוג אולי נוכח ותומך, אך הגוף שעובר את הזריקות וההורמונים הוא הגוף של האישה בלבד. זה יוצר חוויה אישית מאוד, לעיתים סודית, שקשה לחלוק עד הסוף אפילו עם מי שהכי קרוב.
דרכים להתמודדות
קהילות דיגיטליות הפכו בשנים האחרונות לאחת התשובות המשמעותיות. קבוצות סגורות בפייסבוק או קבוצות ווטסאפ ייעודיות לנשים בטיפולים יוצרות מרחב שבו מותר להגיד הכול. שם אפשר לכתוב "הבטא יצאה שלילית" ולקבל מיד חיבוק אמיתי, גם אם וירטואלי, מנשים שחוות בדיוק את אותה החוויה.
לב מדגישה שהמטרה היא לא למחוק את תחושת הבדידות אלא להאיר אותה. "זה טבעי להרגיש לבד בתקופה הזו", היא אומרת. "זה לא סימן שמשהו בך לא בסדר. אבל כשאת מאפשרת לעצמך לבקש עזרה או ליצור קשרים, את מגלה שאת לא היחידה. ופתאום, גם המסע הכבד נהיה טיפה קל יותר לשאת".
המסר ברור: הבדידות היא לא גזר דין. היא תחושה זמנית, ואפשר להחליש אותה בצעדים קטנים. "מגיע לך להיות עטופה", היא מזכירה לנשים שהיא מלווה. "גם אם נדמה שאין אף אחת שמבינה, יש המון נשים שנמצאות בדיוק באותו מקום, מחכות שתגלי שאתן במסע משותף".
התרעות פיקוד העורף