כבר במבט ראשון ברור שלא מדובר במשחק אסתטי בלבד. בן שמחון בונה את הפריטים שלו כמו אדריכל: כל גובה מקבל משמעות, כל מפלס יוצר שימוש אחר, וכל שינוי קטן במבנה משנה את הדרך שבה הרהיט מתקיים בחלל. זו גישה שמזכירה את העולם הטבעי - גבעות, שקיעות, מדרגות-סלע - שמייצרות עניין גם כשהן לא זזות. הרהיט נשאר סטטי, אבל מרגיש בתנועה.
הטופוגרפיה הזו לא מגיעה על חשבון שימושיות, להפך. הריבוד העדין של מפלסים הופך את הרהיט לארגון טבעי: כל חפץ מוצא את מקומו, והחלל נשאר נקי ונושם בלי מאמץ. במקום משטח אחד שמקבל הכול, יש סדר אינטואיטיבי שנוצר מעצמו.
זה גם מה שמאפשר לרהיטים להתאים כמעט לכל סגנון - מדירות עירוניות מודרניות ועד בתים מינימליסטיים או חללים תעשייתיים. יש בהם קלילות, זרימה ותחושה של עומק שלא מבוססת על חומר או צבע, אלא על חשיבה צורנית חכמה.
למרות הפסליות, אף אחד מהפריטים לא מרגיש כמו חפץ "שאסור לגעת בו". בן שמחון מצליח לשמור על הגבול העדין שבין אומנות לבין פרקטיקה יומיומית. אלה רהיטים שמספרים סיפור, ועדיין נוחים, שימושיים ומזמינים.
זה העיצוב שבין עולמות - רהיט שהוא גם sculpture, אבל כזה שחי עם בני אדם. אולי בגלל זה כל פריט שלו מצליח להשאיר חותם בחלל, מבלי להשתלט עליו.
התרעות פיקוד העורף