מהו בית – מקום פיזי, תחושה, זיכרון, או אולי מנגנון נפשי שמסרב להיסגר? התערוכה הזוגית “איך אומרים בית” של האמניות יעל סגל וטל נחום, המוצגת בימים אלה בגלריה P8 בתל אביב, מבקשת לבחון את המושג החמקמק הזה דרך צילום, הקרנות וקולאז’ים מצולמים, ולהציע מבט מורכב על נוסטלגיה, אובדן והכמיהה לשיבה.
שתי האמניות פועלות מתוך נקודת מוצא שונה, אך נפגשות במתח שבין הבית כמקום מוכר לבין הבית כזיכרון מתעתע. האוצרות של שירלי וגנר מדגישה את הקריאה הכפולה שמציעה התערוכה: הרצון לשקם ולשמר את הבית, לצד ההבנה כי הוא תמיד מצוי בתהליך של התרחקות והיעלמות.
טל נחום פועלת מתוך המרחב הארכיוני והאישי. זיכרונות מבית סבתה משמשים נקודת מוצא לעבודות עמוסות בפרטים, חפצים וטקסטורות. צילומיה מאוכלסים בחפצי עזבונות – רהיטים, אריגים, כלי בית וחפצי נוי – שמצטופפים זה לצד זה ויוצרים תחושת גודש כמעט חונקת. בתוך הסביבה הזו מופיעים דיוקנאות נשים וחלקי גוף מוכפלים, כלואים בין הרהיטים, כמו נטמעים במרחב עצמו.
הפעולות החוזרות של ארגון, חיבור ואיסוף משקפות חרדה עמוקה מהחלל הריק, ודחף עיקש להחזיר לחיים את מה שנשמר במגירות ובארונות. הבית, אצל נחום, אינו מקום של מנוחה אלא זירה טעונה של זיכרון, כפייתיות ורגש לא פתור.
מנגד, יעל סגל מציגה גוף עבודות שונה לחלוטין באופיו: צילומים הנוצרים מתוך חשיכה, אופל ושכבות. סגל מצלמת את בתי ילדותה תחילה באופן ישיר, ולאחר מכן מקרינה את הדימויים על קירות וחומרים שונים בסטודיו – תהליך שמייצר פירוק נוסף של המרחב המוכר. התוצאה היא בית “ריק מבית”: מבנים מפורקים, זוויות חדות, קיטועים ושבירות פריים שמערערים את תחושת היציבות.
הצילומים הכהים מנוקדים בפרטים קטנים – תריסים, כבלים, סימני התפוררות – שהופכים את הדימוי האדריכלי לשטח תודעתי. זהו בית שנוכח דרך היעדרו, זיכרון שמתעקש להופיע אך מסרב להתייצב במלואו.
יחד, יוצרות סגל ונחום דיאלוג שקט אך עוצמתי על מושג הבית בעידן של תזוזה, פירוק וגעגוע. התערוכה אינה מציעה תשובה אחת לשאלה “איך אומרים בית”, אלא משאירה את הצופה במרחב ביניים – בין חפצים לזיכרונות, בין אור לחושך, בין ניסיון לשימור לבין ההכרה באובדן הבלתי נמנע.
התרעות פיקוד העורף