עשרה לשבע בבוקר, גדות נחל הירקון. העיר תל אביב רק מתחילה להתעורר משנתה, אבל במרכז דניאל לחתירה כבר מורידים סירות למים, מותחים שרירים. זו שעת העומס, ובקרוב הולך להיות פקק במים. בצד, קפטן מירה אידלס, בת 72, מובילה ארבע נשים מקבוצתה לסירת הדרקון, לאימון של שעה חתירה בו יעברו מרחק של ארבעה קילומטרים וחצי.
הלן גל, מהחותרות הנלהבות, מספרת איך עברה בעקבות ההודעה הדרמטית גירושים לא קלים. "בעלי אז שאל 'איך אני אסתדר?'", היא אומרת בחיוך מריר. "לי יש סרטן והוא מתלונן... אמרתי לו 'פאק אוף, רק לך מכאן'. לא הייתה לי שום תמיכה".
הן הפכו לקבוצת תמיכה מבלי שהתכוונו. יש כאלה שכבר שנים לא סובלות מהמחלה, אבל חיות אותה יום יום. "אני אף פעם לא ברחתי מהסרטן והוא אף פעם לא ברח ממני", משוכנעת רוזי סלע. "לפעמים הוא בסלון, לפעמים בקצה המסדרון, אבל הוא דייר קבוע אצלי. בזכותו קיבלתי הרבה תובנות חדשות על החיים. אני לא מתעצבנת משטויות, אני כן תומכת בנשים. הוא שם אותי בפרופורציות".
זוהר נוינר, ממרכז דניאל לחתירה, מספר שהם בקשר עם קופות חולים ורופאים אונקולוגים, במטרה להביא עוד נשים לפעילות המימית. יש להם מספיק סירות, 14 במספר, אפשרות להפעיל 140 חותרות. "המטרה היא לפתוח כמה שיותר קבוצות", אמר.
תמיד אמרו שמתוך תשע שנים אחת חולה במחלה הארורה, היום רוזי אומרת שהמספרים גדלו לאחת משבע. גם היום, כשהיא "נקייה", רוזי ממשיכה ללוות חולות, לא עוזבת אותן עד שהן נרגעות. "לא נפטרים מהסרטן", אמרה. "הוא נכנס לדי.אן.איי, אבל כן, אנחנו מתמודדות איתו".
התרעות פיקוד העורף