"גמרתי אומר לסיים את חיי. קשה לתאר במילים את מצוקתי וסבלי ואת חוסר האונים שבו אני מצוי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. אני מרגיש כי אני, למעשה, אדם מת בגוף חי. חיי הינם גיהינום עלי אדמות, ואיני סבור כי ניתן לכנותם חיים. אני מעוניין ליטול בחזרה את השליטה על חיי, להתנתק ממכונת ההנשמה ובכך לקבוע את עתידי ולסיים את חיי בכבוד. החלטתי בעניין זה נחושה והיא התקבלה בצלילות מלאה ותוך מודעות מלאה למשמעויותיה ולהשלכותיה".
פסק הדין הזה, שהותר לפרסום בשבוע שעבר, החזיר לכותרות את הדיון הציבורי־חוקתי בסוגיית המתות החסד בישראל. אמנם ב־2005 התקבל "חוק הנוטה למות" שלפיו חולה יכול להימנע מטיפול רפואי מציל חיים במקרה שתוחלת חייו נמוכה משישה חודשים. אך במקרה של החולה הנוכחי החלטת בית המשפט היוותה צעד נדיר כי לא הייתה הערכת זמנים כזו לחייו, ולכן החוק לא חל עליו.
"יש רופאים שעושים את זה מתחת לשולחן", טוענת דיבון, "ואפילו מספר די גדול. אני יודעת על מקרה של אדם בן תשעים שהיה חסר הכרה, והרופא אמר לבן שלו שאין שום סיכוי שהוא יצא מזה וחבל שגם האב וגם הבן יתענו. הבן הסכים, והרופא ניתק אותו ממכונת ההנשמה. נכון שהוא עשה את זה בניגוד לחוק, אבל הוא לא עשה את זה בניגוד לצו האנושי".
התרעות פיקוד העורף