היו ימים שבהם פיסת בצק מטוגנת בשמן עמוק וממולאת ריבה הייתה מקור אמיתי לאושר. מלווה בטקס הדלקת נרות צנוע, בבית הספר או בבית, לפני או אחרי איזה פסטיגל (בתקופה שבה היצע מופעי הילדים לחנוכה הסתכם בפסטיגל או קודם לכן - בפסטיבל שירי ילדים). כבר אז ידענו שהיא משמינה להחריד, המבוגרים הכינו מבעוד מועד תרופה נגד צרבת ואיכשהו כולם צלחו את חנוכה עם כמה סופגניות ושמחה בלב.
את הפיכתן של הסופגניות למותג-על, שהולך ובונה את עצמו לקראת חנוכה למעצמה של קלוריות וסוכר, אפשר לציין לזכותם של החברים היושבים מעבר לים, אלה שעבורם הדונאטס – האחות המחוררת של הסופגניה – הם חטיף יומיומי שגרתי, וכך גם כל הציפויים והתוספות. אם לא ביקרתם בשנים האחרונות בסניף דאנקן דונאטס אמריקאי, כנראה שאין לכם מושג לאן התפתחה אומת הדונאטס. מה שבטוח, היא תמיד הייתה שם, מתפתחת ומחלחלת לחיי היומיום באופן שהופך את התפתחותן של הסופגניות הישראליות להגיוני בהחלט.
אחד האלמנטים שעזרו לדונאט להתברג עמוק כל כך בתרבות האמריקאית כמאכל עממי וידידותי היה מיתוגה כמאכל המסורתי של השוטרים. הסטריאוטיפ הזה נולד אי שם בשנות ה-50, כשחנויות לממכר דונאטס, כמו "קריספי קרים" ו"דאנקן דונאטס", הרשתות המובילות בארה"ב כיום, עבדו גם בשעות הקטנות של הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, כך שהפכו לאפשרות הקולינרית החביבה על השוטרים, שעבדו בכל שעות היממה. איפשהו בהיסטוריה של הטלוויזיה, מישהו זיהה את חיבתם של השוטרים לבצק המתוק והפך את זה לבדיחה שחוזרת עד היום כמעט בכל סדרת שוטרים.
התרעות פיקוד העורף