בשבוע שעבר כמאה אנשי עסקים מובילים באו להשתתף ב-״חוג בית״ עם אביגדור ליברמן. האירוע כולו היה קצת מוזר, וזה עוד לפני

הפיאסקו השבוע עם החקירה של בכירים במפלגה. הרי מה להם ולו? מדובר בעיקר באנשי מרכז ומעט אנשי שמאל. מצד שני, אומרים שליברמן מנסה להתמרכז, ומן הסתם סקרן אותם לדעת מה יש לו לומר.

האגדה על ליברמן מספרת שכשהוא לא מול מצלמות הוא איש חייכן ובלתי אמצעי, אבל ליברמן הציבורי הוא לא בדיוק טיפוס כיפי. הוא עלה על הפודיום בחליפה מהודרת ובעניבה מול קהל שכבר מרגיש מספיק טוב עם עצמו כדי ללבוש רק ג'ינס וחולצות טריקו. גופו היה קפוא, וכרגיל, הוא נראה כמו מישהו שלא כדאי להסתבך איתו. הוא הפתיע כשהתחיל דווקא בבדיחה, אבל הצחוק נגמר מהר מאוד. ״תראו, אני איש רע״, הוא אמר בחיוך. ״אני גדול, מזוקן, יש לי מבטא רוסי ואני גר בהתנחלות בשם נוקדים. אבל יש גם אנשים טובים, כמו ברק, אולמרט, פרס, והם נכשלו להביא להסכם עם הפלסטינים. מכך אני מסיק שזה לא יקרה לעולם בלי הסדר אזורי מול כל העולם הערבי״. הוא המשיך לחזון שלו: שגרירויות ישראל בכווית ובדובאי, הסכם כלכלי עם כל המדינות השכנות, ובתוכו הסדר שיסיים אחת ולתמיד את הסכסוך עם הפלסטינים, ויסגור גם את בעיית הזהות של ערביי ישראל. אלה מהם שמזדהים עם הפלסטינים, עדיף שיישארו בבתיהם אבל יעברו לחיות תחת שליטה פלסטינית עתידית. הרי יש הרבה תקדימים בהיסטוריה העולמית לחילופי שטחים ואוכלוסיות.

אם לפיד, כחלון או הרצוג היו אומרים את הדברים האלה, אולי היה מתעורר ויכוח, ובכל זאת אפשר היה להקשיב להם. אבל כשליברמן סיים את נאומו הקצר והתפנה לשאלות, נעמדו בזה אחר זה אנשים שלא באמת רצו לשאול אלא לתקוף אותו על גזענות, על הדרך שלו ועל דרכה הקלוקלת של הממשלה הזאת.

ליברמן בא בטוב, אבל הצליח לעורר המון אנטגוניזם. לפני פיזור קם אחד המארגנים של הערב ואמר - ״חברים, אתם מפספסים, אני לא ימני ואני רוצה שלום, ואני אומר לכם שיש לכם הרבה יותר במשותף עם האיש הזה מאשר במחלוקת, רק שלא באמת הקשבתם לו״.

הוא צדק. ליברמן אכן שינה חלק מדעותיו, אבל הקהל עדיין ראה בו את הליברמן הישן והמוכר. למה זה קרה?

מנגנון ישן

נראה שכמו למרבית הפוליטיקאים, לליברמן יש אישיות נרקיסיסטית, ולנרקיסיסטים יש מנגנוני הגנה אופייניים. אבל אצל ליברמן אפשר לזהות

מה שנראה לכאורה כקווים פרנואידיים, והמשמעות היא שתחושת האיום שלו גדולה מהממוצע, ושייתכן שהיא שגורמת לו לעשות שימוש יתר

במנגנוני ההגנה שלו.

המנגנון הבולט ביותר אצל נרקיסיסטים הוא ה״עצמי הגרנדיוזי״. ללא מודעות לכך, נרקיסיסטים בונים לעצמם תדמית שנראית להם בעלת ערך,

כדי להתגבר על תחושה פנימית של חוסר ערך. לליברמן יש חליפה יקרה, זקן מעוצב, חפתים, בושם משובח, בזמנו הפנוי הוא משחק בטניס, הספורט הלבן, כל זה כחלק מה״עצמי״ שהוא בנה. אבל המנגנון של ליברמן הוא גם כוחני - כשהוא חש מאוים, הוא לא יכול להרגיש חזק או בעל ערך אם הוא לא שולף את הכוחניות שלו. נרקיסיסטים אחרים יכולים לשלוף ״עצמי גרנדיוזי״ אחר: מתחכם, או רברבן, או שחצני, או מתפאר. אבל אנשים שמעריצים כוח יאמינו בתת־מודע שלהם ש״עצמי״ כוחני הוא התדמית האידיאלית לאדם שרוצה להסתדר בעולם.

הבעיה היא שכל אדם מגלה מתישהו שההתנהגות שעזרה לו בעבר להיכנס לחדר מסוים, היא לא בהכרח ההתנהגות שתשאיר אותו שם. מתוך הרגל, ליברמן ממשיך להשתמש במנגנון הגנה שבזמנו עזר לו לבנות ביטחון, אבל היום הוא גורם לו להיראות כוחני מדי, זאת משום שאנשים כבר תופסים אותו בצורה שונה. את קהל המצביעים שמחפשים מנהיג עם כוח, כזה שמושיב שגריר טורקי על כיסא נמוך או מחרים את השגריר השוודי, הוא כנראה כבר מיצה. כדי להגיע לקהלים כמו זה שישב שם באותו ערב, צריך גישה אחרת. דיפלומטית, משכנעת, מתוחכמת, מסבירה.

אצל ליברמן יש כנראה פער גדול בין האופן שבו אחרים תופסים אותו לבין האופן שבו הוא רואה את עצמו. הוא יודע להתבדח על זה ("אני איש רע"), אבל ספק אם הוא יודע איך לשנות את המציאות הזאת.

הכוח שבהתרככות

נדמה כי ליברמן לא הבין שכדי לכבוש את לב הקהל שאיתו הוא בא לדבר, הוא צריך יותר מרעיונות חדשים. הוא נדרש לשנות את המוזיקה, לרכך את הטון. אבל כשליברמן עמד שם הוא כנראה חש עוינות מסוימת מהקהל כבר ברגע הראשון, לכן מבלי משים הוא שלף את מנגנוני ההגנה המוכרים שלו. אותם מנגנונים שהביאו בזמנו להרשעה על כך שהכה נערים שתקפו את בנו, ולהעלבת ניצב משה מזרחי וספיגת כתב אישום נוסף שהוגש נגדו. הוא השתמש במילים כמו ״אני יודע לחתוך בגרזן כשצריך״, ושכח שאת הכוח שלו הוא כבר מזמן לא צריך להוכיח לאף אחד. להפך. הכוחניות שלו היא כבר לא באמת מנגנון הגנה, כי היא גורמת לאנטגוניזם, מוציאה תגובות אגרסיביות מהנוכחים, ולכן רק עוצרת אותו.

שימוש במנגנון הגנה ישן שכבר לא באמת מגן אלא רק מפריע, הוא דבר נפוץ. זה קורה בעיקר למי שמצליחים ומתפרסמים. העולם תופס אותם

כסלבריטאים, ואילו הם עדיין תופסים את עצמם כקטנים ופגיעים, מרגישים שהם צריכים להוכיח את עצמם, ונתפסים פתאום כרברבנים. זה קורה גם לחלק מהפמיניסטיות. מרוב תחושת חולשה הן מסגלות התנהגות תוקפנית, שאולי מסייעת להן לפרוץ בתחילת דרכן אבל אחר כך גורמת לאנשים להירתע מהן, ודווקא הכוחניות היא שפתאום יוצרת עבורן את תקרת הזכוכית.

ליברמן התמרכז בדעותיו. בעולם שבו בנט, שנמצא בקצה הימני, משחק את הסחבק אבל מוכן לוותר על הכל עבור ההתנחלויות, וכשנתניהו נגרר אחרי בנט מכיוון שאצלו בתוך המפלגה מתחזקות העמדות הקיצוניות, קצת מצחיק - אבל ליברמן הופך בעל כורחו למבוגר האחראי של הימין. הוא רחוק מלהיות מתון, אבל הוא בהחלט זה שמציג דרך יותר מורכבת, עם חזון מפורט יותר. מתוך כל הימנים, הוא היחיד שמציג היום רעיון פרגמטי לפתרון.

החלק שלנו בדרמה

אם ליברמן היה יודע שהוא ליברמן, הוא היה מבין שהוא נתפס כמי שמנסה לקבוע עניינים בכוח, שלא מסוגל לנהל דיאלוג או להקשיב. בקרב

אנשי מרכז הוא צריך להראות צד מרוכך, יותר אישי. להשיג תחושת כוח דווקא דרך התעוזה להגיד שטעה פעם, אולי אפילו לחשוף חולשה אנושית כלשהי.

ליברמן עדיין עוטה שריון ישן שגורם לו להיתפס כגוליית, אבל סביר להניח שהוא עדיין מרגיש כמו דוד עם הרוגטקה. הוא נוהג כמו מלך שחושב שהוא עדיין המשרת. אולי מהגר חסר כל עדיין חי בתוכו, אף על פי שהוא כבר לא שם באמת.

בשורה התחתונה, מה שיקרה מעכשיו לליברמן תלוי רק בו. רק הוא יכול לפתח מודעות ולהתאמץ להיפטר ממנגנוני ההגנה הישנים והמיותרים שלו. אבל אי אפשר להתעלם ממה שזה אומר גם עלינו, כחברה. אדם יכול לנטוש מנגנוני הגנה ישנים כשהוא מרגיש יותר מוגן ובטוח, כך שיש פה מסר גם ל״בכירים המצליחנים״ שהגיעו לערב הזה, אלה שכעסו עליו ותקפו אותו. ברירת המחדל שלהם היא לא באמת לקבל את ליברמן. יותר מתאים להם להשאיר אותו בתוך הסטריאוטיפ שלו. הם הגנו בחירוף נפש על ערביי ישראל, וזה יפה, אבל הם לא עשו מאמץ כדי להבין לרגע את נפשו של המהגר היהודי שעמד בפניהם. נכון שהוא לאומני וכוחני, ועדיין - הוא הביע דעות מתונות יותר מבעבר, אבל הם לא באמת שמעו את מה שהיה לו לומר.

ליברמן כנראה הרגיש את זה, וכאדם שמעריך כוח, כשהוא חושש הוא אוטומטית שולף את הכוח שלו. הוא עוד לא הפנים שבעיני אחרים הוא ״ליברמן״, שפירושו - חזק מדי. יכול להיות שהערב היה מתנהל אחרת, אילו הוא היה מתחיל לא בנאום אלא דווקא בהקשבה למה שמפריע לאנשים בקהל, מתוך תפיסה נכונה של האופן שבו הם רואים אותו. אבל לליברמן כנראה יש פצע של שייכות שלעולם לא יגליד. במפגש ההוא דרכו לו על הפצע, והוא הגיב בהתגוננות. ליברמן אכן עושה שימוש יתר במנגנוני הגנה ישנים שכבר לא מגינים עליו אלא רק מפריעים לו, אבל מותר להודות שגם אנחנו כחברה רוקדים את הטנגו הזה יחד איתו.

על הספה: מנתחים את אישיותו של אביגדור ליברמן

למה נדמה לנו ששר החוץ הוא גוליית בעוד הוא מרגיש כמו דוד עם הרוגטקה, איך זה מונע ממנו להתקדם, ומדוע הוא צריך להביט בראי ופשוט להבין שהוא ליברמן