השגרה חזרה והחופש הגדול עבר. ההורים המרוטים, עם העיניים המותשות והמבט הרדוף, נשמו לרווחה. הסדר הושב על כנו. הימים חזרו להיות ימים, והלילות, הלילות סוף־סוף נהיו שקטים. ממש שמעתי שוב את הזמזום החלוש של המקרר. לא עוד צעקות "עמית, תהרוג אותו! עמיייית" מהחדר שממנו יצא להצטייד בכל כמה ימים גבר נאה, שבתחילת החופש היה ילד מתוק בן 12. לא עוד צעדים של גורי אדם בשלוש בלילה ורעש קיווצ'וץ' שקיות החטיפים במטבח. שקט. דממה. רק הגוזל הקטן בן ה־6 עדיין מתגנב לו למיטה שלי לפנות בוקר.
אני יודעת, אני יודעת. בגילו הוא כבר לא אמור. אבל הרי אף אחד לא נשאר לישון עם אמא שלו עד גיל 18, נכון? ואם אני יכולה להרוויח פה זמן ולהתכרבל עם האפרוח עוד קצת, אני בעד. אני ילדתי אותו. זכותי.
לפני שבוע וחצי הוא עלה לכיתה א', התחיל את הדרך הארוכה בתוך מערכת חדשה וגדולה. נכנס לעולם שבו ימדדו אותו וייתנו ציונים, שבו הוא צריך לפלס לבדו את הדרך כדי להיות שייך, כדי ליצור לעצמו חברויות, כדי לדעת לעמוד על שלו ולהתמודד עם הצלחות וגם עם כישלונות.
התרעות פיקוד העורף