דורון-בר מבהירה ואומרת: "תוצאות המחקר מראות שמה שבעצם משמעותי בקשר לילדות יותר מהחוויה האובייקטיבית שהאדם עבר - זו הפרשנות הסובייקטיבית שהאדם נותן לחוויה. האופן שבו הוא תופס את החוויה, הרגשות שהיא עוררה אצלו והאופן שבו, לתחושתו, היא השפיעה על ילדותו".
משתתפי המחקר היו בני 64-21, בחלוקה כמעט שווה בין גברים לנשים. "אצל אנשים שפגשתי לא שמעתי צער על ההחלטה שלהם", אומרת דורון-בר. "הם לא ביטאו צער, אלא שביעות רצון גדולה מחייהם. הם לא חשבו שאם היו חוזרים אחורה, היו משנים את החלטתם. לא פגשתי כאלה שהתחרטו, אבל כן קראתי מחקרים שדיברו על חרטה. רבים מהאלהורים גם סיפרו לי שהם מאוד אוהבים ילדים. חלקם אף עובדים עם ילדים, מטפלים בילדים, אבל הם נהנים מכך שיכולים להחזיר את הילדים להוריהם בסוף היום. כלומר, אי-הרצון להיות הורה לרוב אינו מבטא דחייה שלך מילד באופן כללי, אלא אי-רצון בהורות כחלק מהיומיום בחיים שלך".
בנוסף לאנשים שציינו כי אינם מתחרטים על ההחלטה להיות אלהורים, דורון-בר מספרת כי במהלך המחקר גם נתקלה בכמה אנשים ששינו את דעתם. "החלטות כאלה יכולות להשתנות, אבל מצד שני, היו כאלה שאמרו לי שכבר מגיל 5 הם ידעו שלא ירצו ילדים. שאי-הרצון להיות הורה זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם. כמו כן, מרבית המחקרים שנעשו בעולם מצאו שאנשים שלא רוצים ילדים הם פחות קונפורמיסטים באישיות שלהם, פחות הולכים בתלם, פחות מסגרתיים, ודווקא במחקר שלי לא מצאתי את הנתון הזה. לפי המחקר שלי, אלהורות אינה נובעת ממרדנות או מאיזה רצון ללכת נגד הנורמה או נגד הזרם. ממש מעטים אמרו שזה המניע שלהם. זה מחזק את התחושה שאלהורות זה לא נגד משהו, אלא בעד עצמי".
התרעות פיקוד העורף