במשפחות רבות כל כך, השכול כמו פלש כדייר של קבע בבית ולצד כל זאת, קהילות שלמות פונו מביתם אשר היה פעם "מבצרם". הפצועים בגופם ונפשם מושקעים במלאכת השיקום ונדמה כי קלפי העולם נטרפו וכי מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
אם נשען על קרקע עובדתית מוצקה, ההיסטוריה מלמדת אותנו (ויש לכך תימוכין גם במציאות היומיומית כאן ועכשיו) שגם בתקופות הקשות ביותר, כמו זו שאנחנו חווים כעת, אפשר וצריך למצוא את הטוב. להרים את עצמנו מתהומות הנשייה של הייאוש ולחפש באופן אקטיבי את הטוב, את הראוי, את ה"יש". יתכן ולא בכדי המילה "יש" מתחבאת בתוך המילה "ייאוש"- מעין רמיזה של תקווה לעתיד לקרות.
זה כרוך במאמץ, בנחישות, ברצון ובפעולה, אבל זה אפשרי. עתידנו אינו בעברנו ונראה לי שקיימת הסכמה גורפת שאין ברצוננו להשאיר לילדנו "אדמה חרוכה" (פיזית ומטאפורית). תפקידנו דווקא בעת הנוכחית הוא להאיר בפנס את ה"יש" ולעורר בקרבנו את המוטיבציה לחיפוש מקורות מים חיים של משמעות ותקווה.
מה עלינו לעשות?
התרעות פיקוד העורף