שאלה: "אני אמא לילד בן שנה וחצי, שלא מפסיק להרביץ, ואני מודאגת מאוד. הוא מרים משהו בבית, ופשוט זורק אותו. ממש לא אכפת לו אם זה עשוי מזכוכית או מפלסטיק, או אם מישהו עלול להיפצע - כולל הוא עצמו. לפעמים הוא זורק את הלגו בסלון, ומתעלם מהבקשות שלנו. אנחנו מדברים איתו הרבה, ומנסים להבין למה הוא מתנהג ככה, אבל זה לא עוזר. גם בגן השעשועים הוא מאוד אגרסיבי, וחוטף לחברים דברים בלי לשאול, או דוחף בתור למתקנים. הרבה פעמים אני לא יודעת אם בכלל כדאי לי לצאת איתו החוצה, וכשיוצאת, משגיחה בשבע עיניים שלא תהיה תקרית. מה דעתך?".
מיכל ענתה: "הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו למה הילדים מתנהגים כך או אחרת, אבל ילדים עושים דברים כי ילדים עושים דברים. חלק מהילדים דומיננטיים יותר, חלקם רגועים יותר. יש ילדים עם טמפרמנט תוסס יותר, ויש כאלה שיותר שלווים. התפקיד שלנו כמבוגרים בחיים שלהם הוא לקחת את ההתנהגות של הילדים וללמד אותם למתן אותה. הרי ילד קטן, אם הוא רוצה לטפס על מגלשה ויש שם ילד אחר, הוא יכול גם למשוך לו בשערות וכאילו לומר ‘עוף לי מהעיניים, אתה מפריע לי’.
"התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד אותו לאזן את זה. מהדברים שאת מתארת עושה רושם שיש משהו מאוד חזק בטמפרמנט שלו. לכן, כשהוא חווה סערת רגשות חיובית או שלילית, הוא עדיין לא מסוגל לווסת את הרגשות שלו והטמפרמנט שלו פורץ החוצה בתוקפנות. כולו גור קטן, בן שנה וחצי, אי אפשר לייחס לו כוונת זדון. הוא מתנהג הכי תמים בעולם - פועל מאיפה שהוא פועל. אבל כשהוא פועל, אנחנו צריכים להגיב, ומהתגובה שלנו הוא לומד אם להמשיך בהתנהגות שלו או לא".
היא המשיכה: "לא צריך להתעלם, חלילה, מהילדים, אבל חשוב לדעת להגיב נכון. קודם כול, להודיע לו שאנחנו לא הולכים לספק יותר את הצורך הפסיכולוגי הלא מודע שלו. לצורך העניין, את מבהירה לו שבפעם הבאה שהוא דוחף ילד בגן שעשועים את מייד לוקחת אותו הביתה כי את לא מסכימה שירביץ לאף אחד - ואתם תעלו לשחק בבית. מובן שחשוב מאוד שתעמדי מאחורי המילה שלך, כי הוא ינסה אותך. אחרי ארבע-חמש פעמים שבהן הוא מרביץ ואת לוקחת אותו הביתה ואומרת ‘לא הצלחת להתאפק, חמודי. עכשיו הילד עצוב ואנחנו עולים הביתה’ - רק אז הוא יעשה את ההקשר ויבין שאם הוא רוצה להישאר בגן המשחקים עדיף לו להתאפק ולא להרביץ.
"שם בעצם מתרחשת הלמידה. יש לך ילד תוסס, אנרגטי, וילד שמאפשרים לו. יכול להיות שבחלק מהמצבים, למשל בזריקת הלגו, הייתי ממליצה פחות לדבר איתו על זה. יכול להיות שהוא ממשיך רק כי את מעירה לו, ויכול להיות שזה איזה שלב שבעוד חודש-חודשיים יעבור לגמרי. אם אין קהל, אין הצגה. לא כל דבר מצריך הרצאה ארוכה ועמוקה. היא לא מעניינת אותו, הוא לא מבין אותה בכלל.
"המוח שלנו מסיים את ההתפתחות שלו בגיל 24. אז מה יש שם בגיל שנה וחצי? התאימי את השיח לגיל שלו. אם הוא מרביץ לך, את לא מענישה אותו - את מייצרת מצב שבו הוא ילמד. את אומרת לו ‘אני עצובה, אתה עושה לי כואב’ ומיד שמה אותו בלול. אני רוצה שהוא יבין שכשהוא עושה משהו שמכאיב לך, הוא מפסיד. נניח, אם צפיתם באותו זמן בטלוויזיה, את שמה אותו בלול וניגשת לכבות אותה. אחרי עשר דקות את שואלת אותו ‘אתה רוצה לצאת? אבל אם תרביץ שוב, אני אשים אותך שוב בלול’. בלי שיחות ארוכות, בלי הפקת לקחים. אני לא במקום של להשפיל את הילד או להעניש אותו, אני פשוט רוצה ללמד אותו דרך אחרת".
עוד הדגישה: "באותה הנשימה אני ממליצה לכם ללכת להדרכת הורים - זה חשוב מאוד. בשיחה הזו בינינו לא אוכל לתת לך את כל המידע התואם לערכים של המשפחה שלכם”.
התרעות פיקוד העורף