שלוש שנים חלפו מאז שיהודית באומן הפסידה לאנורקסיה את בתה קארין בת ה-35, לאחר מאבק ארוך וסזיפי במחלה. אבל לא יהודית תוותר למחלה ארורה מכל. היא ממשיכה להוות אבן שואבת ומוקד עליה לרגל של אנורקטיות ומשפחתויהם לטקס עצה, לעזרה. ויהודית בשארית כוחותיה נעתרת. עכשיו היא החליטה לצאת מהארון כמטפלת וכעזר.
"הטיפול שלי הוא לא טיפול רפואי הוא טיפול נפשי" היא אומרת, "נתתי לבת זל את כל הכבוד שמגיע לה האהבה ולא שפטתי אותה כי היא לא הביאה על עצמה את המחלה זה כמו סרטן הנפש יש להפרעות אכילה היבטים שוניםלרוב ההורים קשה להסתדר עם ההפרעה הזאת כי יש כמה סוגים של הפרעות אכילה האחד היא בולימיה לאכול ולהקיא והשניה זה הרעבה לא אוכלים כמעט כלום מרעיבים את הגוף למוות".
"אנורקסיה היא לא מחלה רק של דוגמניות היא הפרעה בכל מגזר וחוסר נוחות של דמוי עצמי שנאה למראה האישי וחבל שלא מקבלים את הגוף כמו שאלוהים ברא אותו ויש גם תיסכולים גנטיים הצקות בבהס על מראה שנמשכות והופכות את החיים לאומללים אונס כמובן שיש השפעה על הנפש כה קשה חוסר ביטחון עצמי עמוק וממושך אותו חוסר ביטחון והערכה עצמית שבירה עליה מצביעות המון סובלות בנפרעות אכילה העלבות והתגרויות מכרסמות בביטחון העצמי למרות היותן בסדר והן בכושר עם גזרה נורמלית הן משוכנעות ומתמקדות פנימה על עצמן בקביעות עומדות מול המראה שעות ארוכות ומפורטות פגמים גופניים מדומיינים שהם רוצות לשנות ע"י הרזון. אפילו המחשבה על אוכל מפחידה אותן. נשקלות כל הזמן קשה לי לתאר את הנזק וכמה היה לי קשה לראות את הבת שלי קורסת מדי יום ואני נלחמת כמעט בלי להרגיש שאני חייה".
"הרגשתי כאמא לכודה וקצרת נשימה הצלחתי להסתיר ממנה את העובדה שאני עומדת למות מצער וכאב כשהיא היתה לובשת חמש או שד שכבות של בגדים כדי להסתיר ממני את הרזון הפכה למיומנת בשמירה על רושם שהכל בסדר שידעתי לאורך כל השנים שזה לא בסדר ניסיתי לדבר לליבה לעשות הכל לטוס לראות עולם להגשים לה חלומות אף על פי שהייתי לבד לגמרי במערכה ללא עזרה כספית ללא חברים לעזר החלטתי שאני נותת לה את חיי עם כל המטלות וככל שהאנורקסיה של הבת זל התחזקה היא הפכה להיות יותר ויותר ביקרותית לגבי הופעתה היתה מתלוננת בוכה מרגישה שהיא לא כשרה ניסיתי הכל ישנתי בבתי חולים לא עזבתי אותה לרגע מה שהאריך את חייה דאגתי לכל צרכייה מאישפוז ביתי אישפוזי יום בכדי שתחזור לידרה מה שהיא אהבה יותר מכל את החדר שלה הפרטיות הציורים השקט ריצות מרופאים לרופאים פסיכאטרים פרטיים כי אני רציתי אותה בחיים".
"התיסכול והכישלון של אנשי הרפואה לעזור היו מעטות חוץ מתל השומר הפרעות אכילה לא היתה אופציה אחרת שם לדעתי יש את הטיפול הכי חזק ויעיל רק שקארין התנגדה בכל תוקף למסגרת עם חוקים ושם מי שלא נלחמת ןמשתפת פעולה קשה להשאר נמשבר הגדול הגיע בדיוק לאבחנה שהכליות שלה לא תיפקדו אי ספיקת כליות שזוהי היתה צרה נוספת ופה זה גמר אותי לחץ דם נמוך והפרעות קצב הלב הפסקת מחזור וזה ביטאה את המילים מה שקארין כבר ידעה אבל היה לה קשה".
"המצב שבר אותי ולאחר מותה הקשה פנו ופונות אלי בנות רבות להתייעץ וכל מה שאני יכולה לומר חובה על המדינה לפתוח יותר מרכזים בתים חמים עם אנשים עם לב שמבינים ולא כעסים כי כעסים לא עוזרים ואני מדגישה בגדול שסיוע לבנות להחלים החשיבות בעצה שלי היא לתת אהבה חום ליטוף יחסים של מטפלים תומכים ואמפתיים בין אם זה עם בני משפחה , חברים, או אחרים, החשיבות בקבלת החלטה המודעות להחלים ולהיות מוכנים להחלים תמיכה רוחנית כי המסע ארוך ומפרך וזה מצריך סבלנות נחישות ולא לשפוט המחלה הזאת מכלה את חייהן. הן עייפות מהשליטה ועוברות סדרות של אישפוזים חוזרים ונישנים ממושכים כמעט רוב השנים חולפות על פניהן והן חולמות על חיים חברתיים שיהיה להן חבר כי עם דמעות שמעתי את הבת אומרת 'אני רוצה לחזור לחיים נורמלים, עם שיער, שיניים. אני רוצה לממש את החלומות'".
"אבל החלומות הלכו והתרחקו ממנה וממני העדפתי למות איתה זאת האמת עד היום כל חמישי אני בוכה על קברה והמוות שלה נוגס אותי ואז אני חושבת על שאר חמשת ילדי שצריכים אותי ועוד בנות שסובלות מהפרעות אכילה שצריכות שאקנה להן כי אין מי שיקנה ירוץ לרופא איתן אני עושה זאת בכבוד ובשמחה וחוזרת בחמישי לקארין ומספרת לה שהבנות רוצות להוכיח לה שהן מנצחות אני מקדישה את חיי להן לחלק מהן שאין להן משפחה לא חברים ולא אף אחד מאושפזות לבדן במחלקה זאת או אחרת והבדידות והכאב מכרסם בתוכן לשימי זה קשה כי הוא מסיע אותי אבל מצווה היא החזר ענק מלמעלה והפיצוי בא מלמעלה לא בכסף ולא בתודה רק כוח ובריאות".
"אני מציעה להיכנס לתפקיד שיגרום לזעזוע במקבלי החלטות במשקרי פיתרונות אלו שיושבים שם ומנסים להקשיב ולהתעלם אחרי דקה קחו דוגמא שהבאתי את ילדתי עם כסא גלגלים לכנסת צילמו הקשיבו בכו ולאחר דקה שעזבנו נעלמו שכחו אני רוצה שיפתחו במידי בתים חמים לאלו שאין להם לאן לחזור להגדיל את העזרה בביטוח לאומי לאותן בנות בכדי להעזר בכלים שונים כמו קניות סידורים לקחת לקופת החולים לטיפולים כי לעיתים הגוף לא נע קשה להם לזוז ללכת לתפקד".
"אני לא רופאה ולא מייעצת לבנות שום טיפול רק עוזרת להן כשכמה מהן לא מסוגלות לקנות דברי הגיינה או להביא להם דברים שהן צריכות ואין מי שיביא אני זאת שרצה ומביאה מבקרת יושבת ומחממת את ליבן ויש בנות שממש ממש לבד ואז אני נזכרת בעצמי כמה שהיה חשוב להיות איתם לחבק לקחת לטבע לראות צבעים".
התרעות פיקוד העורף