עוד אתמול נשבעת לעצמך שהשנה תהיה אחרת, שתשמרי על תזונה בריאה גם בחגים. ואז, בשנייה אחת מול שולחן החג העמוס, כל הכוונות התפרקו. ביס אחד הפך לשניים, שלושה, וחמישה. זה לא חוסר רצון חזק - זה מדע. בדיוק בסוכות הזה, כשהבית מלא בסופגניות, עוגות ומטעמים, מתרחש קרב בלתי נראה בתוך המוח שלנו. אז מי באמת שולט כאן?
הורמון שמחליט בשבילנו
בדיוק ברגע המכריע הזה נכנסים לפעולה ההורמונים שמטים את הכף. המרכזי והחזק שבהם הוא הדופמין, הורמון הישרדותי שדוחף אותנו לאכול, להתרבות ולחפש ריגושים. מייזלר מסבירה שהדופמין פועל כמו זריקת עונג ישירות למוח - מיידית, עוצמתית וקצרה מדי.
ההורמון הזה מתפרץ מול כל גירוי מתגמל: אוכל עתיר קלוריות, קניות אונליין, משחקי מחשב, רשתות חברתיות ואפילו סמים. זו בדיוק הסיבה שביס אחד לעולם לא "סוגר את הפינה", אלא רק פותח תיבת פנדורה של תיאבון לעוד ועוד. אבל החגיגה קצרה, וככל שמפעילים את המנגנון הזה יותר, כך המוח דורש גירויים חזקים יותר. פה בדיוק מתחיל מעגל ההתמכרות.
איך שוברים את המעגל?
מייזלר מציעה תהליך פשוט אך יעיל בשני שלבים. השלב הראשון הוא מודעות - לעצור את היד רגע לפני שהיא נשלחת אוטומטית לחטיף, ולשאול את עצמנו: האם זה רעב אמיתי או סתם שיעמום? כמה זמן בכלל תחזיק התחושה הטובה שאני אקבל עכשיו? עצם השאלות האלה יוצרת מרחק קטן אך קריטי בין הדחף לפעולה.
הבדל בין הנאה לתענוג
מייזלר מציעה אנלוגיה מעניינת: "הנאה היא זיקוק, תענוג הוא מדורה. הנאה רגעית מרגשת ומסנוורת אבל נעלמת תוך שניות. תענוג, לעומת זאת, הוא כמו מדורה שממשיכה לחמם אותנו לאורך זמן."
הסוד, לפי מייזלר, הוא לא להילחם בדופמין אלא להחליף אותו בהדרגה בחוויות שמביאות גם אנדורפינים. כך אפשר להפוך את החיים לפחות רצף של "פיתויים ונפילות" ויותר מסע של יציבות, רוגע וסיפוק אמיתי.
בחג הסוכות הזה, כשהלב נפתח לחיבור משפחתי ולפסק זמן מהשגרה, זו ההזדמנות לשאול את עצמנו: איזה הורמונים אנחנו רוצים לארח בחיים שלנו? דופמין רגעי או שילוב חכם עם אנדורפינים שימשיכו ללוות אותנו גם הרבה אחרי שנפרק את הסוכה.
התרעות פיקוד העורף