יהי אור | יעקב שימל

שוב שמחת תורה – יומהּ של השמחה. היום שבו רוקדים עם התורה; יום הסיום, יום ההתחלה.

שוב הוא בא אלינו מבעד לֶעשן המיתָמֵר; מבעד לאבק המלחמה.

בימים הקרובים, חטופים יחזרו הביתה. יש מהם שיצעדו אל זרועות הוריהם, אחרים יינשאו עטופים בתכריכי-דגלים. הכול נושאים את כובדן המבעית של השנתיים הללו —

שנתיים שקרעו משפחות, בתים, לבבות, אמונה.

נאמר לנו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ –

אבל איך נדבר בַּשמחה כעת?

השנה הזאת, שמחה וכאב משמשים בעִרְבּוּבִיָה, נפגשים באותו רגע ממש.

אֵם אחת בוכה מהקלה – ורעותהּ בוכה מצער.

חיים שָבוּ, וחיים אחרים – אבדו.

את אלו ואלו נושאים אותה השמש, אותה הרוח, אותה התפילה.

קשה ככל שיהיה הדבר – אולי זוהי משמעות היותנו יהודים: שבתוכֵנו רוחשות שתי אמיתות שאינן מתיישבות זו עם זו. מברכים אנו על מה ששוּקָם, ומתאבלים על מעוּות אשר לא יִתְקוֹן עוד; חיים במרחב שביניהם.

התורה כינתה את השבוע הזה "זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ", אך בשום מקום לא נאמר ששמחה זו תהיה פשוטה.

אולי שמחה לא הייתה רגש כלל ועיקר. אולי היא האומץ להישאר נוכח, להמשיך לנשום, להמשיך להרים איש את רעהו גם כשהלב נשבר.

אולי שמחה, במהותה, היא האמונה שאהבה ואֵבֶל יכולים לדור בכפיפה אחת

מבלי שיְכַלוּ זה את זה.

לפני שנתיים, בשמחת תורה, נאלמה המוסיקה דום; השנה היא תשוב ותתחדש.

לא מתוך ניצחון אמנם, אלא מתוך התרסה; לא כי נרפאנו,

אלא משום שהחיים עצמם מסרבים להיגמר.

נשוב ונרקוד – מעדנות, או בכל-עוז – ודמעות עוד זולגות על פנינו,

שפתינו דובבות עוד את השֵמות,

זרועותינו יודעות את כובד האובדן, לִבֵּנו – את נס השיבה.

השנה, השמחה איננה חגיגה – היא זיכרון שנפחוּ בו רוח-חיים, היא הידיעה שהתורה איננה מסתיימת, שהסיפור נמשך; שגם על אדמה שבורה — עודנו כאן, אוחזים בַּכּול, מוסיפים לבחור בחיים.

המגילה שבה ונגללת, כמו תמיד, אל בראשית – חזרה אל ההתחלה.

אך התחלות לעולם אינן כפי שהן נראות. לא מתוך שקט הן עולות, אלא מתוך הכאוס,

מן הארץ שהייתה תוהו ובוהו – פְּרוּאָה, ריקה, חסרת-צורה,

חושך על פני תהום.

ועדיין — נשימה מתנועעת שם,

לַחַשוֹ של דבר-מה המסרב להיעלם.

נשימה זו – אולי בה מסתתרת השמחה.

לא באור עצמו, אלא בעצם הקריאה אליו.

בקול האנושי אשר, אפילו בעת הזו, עודֶנוּ מרהיב עוז לומר: יהי!

אין בידינו לצוות על האור, כשם שאין בידינו לצוות על השמחה.

אך יכולים אנו להושיט אליה יד.

בהושטת יד זו –

נעשים אנו חלק מבריאתה. והנשימה עודנה נעה.