כשרובנו מתרפקים ושמחים על החורף שמגיע אחרי שנתיים של כאב וקושי, יש אלפי קשישים שנמצאים בפחד אמיתי ולא יודעים אם הם יצליחו לעבור את הסופ"ש הזה בשלום.
אנחנו בתחילתו של סוף השבוע החורפי הראשון. אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, נדמה שכולנו מחפשים רגע אחד של שקט, חזרה לשגרה, תחושת ביטחון, חום אנושי. אבל עבור עשרות אלפי קשישים בישראל, עונת החורף איננה תקופת התחדשות, אלא תחילת מאבק הקיום שלהם ועל איך הם עוברים את הלילה הקר הבא.
כבר עכשיו, ימים בודדים לפני תחילת החורף כבר הגיעו אינספור פניות של קשישים בודדים לעמותות שמבקשים עזרה בסיסית: שמיכה, תנור, מזון חם. חלקם ניצולי שואה אחרים אזרחים ותיקים שחיים מקצבה זעומה של אלפי שקלים בודדים. כשנכנסים לבית של קשיש שחי בלי חימום, בלי אוכל או בלי מישהו שיבוא לבקר מבינים עד כמה קל להושיט עזרה, ועד כמה גדולה המשמעות של העזרה הזו.
זה לא קורה כי אין לנו אמצעים. זה קורה כי אין לנו מודעות. אנחנו רגילים לחשוב שמישהו אחר דואג, שהמדינה, הרשויות המקומיות או אחת העמותות ידאגו להם. אבל האמת אחרת: העמותות שעומדות בקו הראשון פשוט לא עומדות בעומס. ואם חשבתם שלא שמעתם עליהם בשנתיים האחרונות כי המצב שלהם השתפר, אז לא. פשוט הקשב הציבורי נטה לבעיות אחרות ומוצדקות: מלחמה, משפחות שכולות וחיילים פצועים ואת הקשישים הבודדים, אלה שנוטים למות מקור פשוט שכחו לגמרי.
הקשישים של היום הם הדור שבנה את המדינה ועכשיו, כשהם נזקקים לנו אסור שנפנה גב. המלחמה אולי נגמרה בדרום, אבל המלחמה של הקשישים לשרוד את החורף רק מתחילה. והפעם, היא לא רחוקה, היא ממש מתחת לאף.
החורף הזה, אני מבקש דבר אחד: שנראה אותם. שנקשיב. שנזכור שהיד שמושטת לא רק מחממת, היא מצילה.
התרעות פיקוד העורף