איך מתמודדים עם בריונות, ואיך מלמדים את הבן להתמודד עם "לא"? | מיכל דליות עונה

“אנחנו רוצים לשמור על הילדים שלנו ועל כבודם, ללמד אותם לא להסתבך בקטטות, אך גם לעזור להם לא להיתפס כחלשים שקל להתעלל בהם. יש ילדים עדינים ורגישים, שאין להם את השריר הזה, של להגיב מיד. זה לא טבעי להם, וזה בסדר. לילדים כאלה, לפעמים עדיף להתעלם ולצאת מהסיטואציה מאשר להיכנס לעימות שלא מתאים להם רגשית או לאופי ההתנהגותי שלהם. האם זה עלול לעודד את הבריון להמשיך? ייתכן. אבל צריך לשאול, האם אני רוצה לצייד את הילד בכלים שהוא לא יוכל להשתמש בהם? ילדים עדינים לא אוהבים תוקפנות ורעש. עם הזמן הם ילמדו יותר, אבל בגיל מוקדם זה פשוט עדיין לא שם. כשילד אומר שהוא מתעלם, לא כדאי לבקר אותו – ‘למה לא ענית?’, ‘למה לא אמרת ככה וככה?’ – אלא יש לנהל איתו שיחה מכוונת כלים, כגון ‘מה עשית כשזה קרה?’, ‘אתה חושב שהוא ינסה שוב?’, ‘מה עוד אפשר לעשות כדי שזה לא יחזור על עצמו?’, או ‘אולי אפשר להגיד לו שזה מעליב ושאתה לא מדבר בשפה הזו?’.המטרה היא לצייד את הילד בארגז כלים שמתאים לבן 6 שאינו רוצה עימות, אך עדיין יודע לעמוד על כבודו. בנוסף, כדאי להתרכז בחוויות החיוביות שלו, וגם ללמוד ממקרים שליליים בצורה שלא תפגע בו. בעבר לימדו ילדים להחזיר עלבון על עלבון. היום יש לנו אפשרות ללמד להגיב אחרת, בצורה מכובדת אך אסרטיבית, כמו בפנייה לתוקף: ‘למה זה מפריע לך בי?’, ‘זה לא מצחיק’ וכו’. אין תשובה אחת נכונה לשאלה אם להתעלם או לא. השאלה היא מה מתאים לילד שלך ומה אנחנו רוצים ללמד אותו לטווח הארוך”.

“המעשה כבר נעשה, ודווקא הייתי נותנת לזה הזדמנות. ברור שהיא תבקש את המוצץ, כי זה הרגל. היא לא יודעת להירדם בלעדיו והוא מסייע לה להיכנס למצב רגוע. פעולת המציצה מפרישה הורמון שמרגיע אותה. כדאי לומר לה: ‘אין יותר, כי את החלטת. אנחנו נעזור לך. זה קצת קשה, אבל אמא כאן, נחבק את הבובה, נזמזם שיר, נירדם יחד’. הילדה פועלת מתוך רצון להיות ‘ילדה גדולה’, להתגבר, לעשות מה שהגננת המליצה – וזה חיובי. במהלך היום, כשהיא ללא מוצץ, היא מתרגלת להרגיע את עצמה, וזה מצוין. זה מעין ‘שריר’ של ויסות רגשי. אם היא נופלת, מתאכזבת או כואב לה, והיא בלי מוצץ ומצליחה להירגע, זה הישג אדיר. בלילה אפשר לשאול אותה: ‘זוכרת שזרקת את המוצצים? רוצה שנזרוק גם את זה של הלילה?’. ואם היא תבקש מוצץ בלילה, אפשר לענות: ‘בואי ננסה בלי, אני איתך’. אפשר גם להחליט לתת לה עוד קצת זמן – זו כבר החלטה הורית. אם היא בוכה ומתעקשת, גם אתם צריכים להתעקש, לפחות לילה אחד. לעודד אותה: ‘זה קשה היום וקצת מחר, אבל אמא כאן ואת תתגברי’”.

“אנחנו לא יודעים למה בדיוק זה קורה. ייתכן שזה קשור לחלומות, לחרדה לילית, או פשוט להרגל. ייתכן שהיא למדה להעיר את עצמה כדי לקבל מכם תגובה. כשילד מתקשה להתבטא ביום הוא עלול להיות מתוסכל יותר, ובלילה, כשהוא מתעורר, הוא מפעיל את ההורים. כולנו מתעוררים קלות במהלך הלילה וחוזרים לישון בלי לשים לב. ייתכן שאצלה משהו בתהליך הזה ‘נתקע’, והיא מצאה טריק יעיל, לקרוא להורים. אנחנו לא יכולים לגרום לה לא להתעורר, ולא יכולים לגרום לה לא לקרוא. אבל אנחנו יכולים להחליט איך לפעול כך שאחרי כמה לילות היא תפסיק לקרוא. אם אתם מגיבים מהר מדי, היא מקבלת תשומת לב ומשמרת את ההתנהגות. לכן מומלץ להגיע לחדרה, לכסות אותה, בלי דיבור ובלי שיחה – ולצאת. ככל שיש יותר דיבור, יש יותר עיסוק בה, ואז ההתנהגות מתחזקת. אם לא תגיעו, היא תבכה הרבה זמן, תעיר את הבית ובסוף תירדם מעייפות. לכן מגיעים, אבל בצורה מינימלית. זהו שינוי שמחזיר את האחריות להורים. אתם כן מגיעים, אבל קצר, ענייני, ללא תגמול של תשומת לב”.

“התפקיד שלנו הוא ללמד את הילד לשאת תסכול, כי החיים מלאים תסכולים. בעתיד הוא יחווה אכזבות, כגון מגמה שלא התקבל אליה, חבר שיפגע בו, בת זוג שתעזוב. זה שיעור שחייב להתחיל בבית. כדאי לבוא אליו ולומר ‘לפעמים, כשאתה עצוב ומתוסכל כי לא קיבלת משהו שרצית, אתה בוכה ואז מרביץ. ברור שזה קשה, אבל אנחנו לא מסכימים למכות. מהיום, אם תרביץ, ניקח אותך מיד לחדר, נהיה שם איתך, ונחכה שתירגע. אף אחד לא מרביץ לאמא ולאבא – וגם אתה לא’. המפתח הוא לא טון כועס, אלא תקיף, ברור, עם מבט עיניים בטוח. כהורים, מהרגע ששמתם גבול, צריך לעמוד בו. אם הוא מרביץ לאחים, מרחיקים את האחים, מנחמים אותם, והוא זה שנשאר ‘מופסד’. זה מלמד אותו שיש מחיר להתנהגות. כך הילד לומד גם על עצמו, ‘אני לא מרביץ לאף אחד’. זה גבול בריא שהוא נושא איתו לחיים”.