בשנים האחרונות, עם עליית המודעות לחשיבות המאבק בנושא עבירות מין והמאבק המוצדק באלימות כלפי נשים, אנו עדים לתופעת לוואי מסוכנת והרסנית: השימוש בתלונות שווא כנשק אסטרטגי. סכסוכי גירושין מכוערים, נקמות רומנטיות או ניסיונות סחיטה כספית, מובילים לעיתים להגשת תלונות כוזבות בגין אונס , אלימות או הטרדה מינית.
עבור הגבר המוחשד או המואשם, מדובר ב"פיגוע" אישי ומקצועי. שמו הטוב נרמס, חירותו בסכנה, ומשפחתו עלולה להתפרק. השאלה הבוערת ביותר במקרים אלו היא: האם ייעשה צדק עם מי שכבודו נרמס ושחירותו כמעט נלקחה ממנו ( או שכבר נלקחה ממנו בימים או חודשים בהם שהה במעצר) ? מה העונש אם בכלל שמחכה למי שמסר סיפורים שקריים למשטרה בדבר אונס או הטרדה מינית שלא קרו בכלל, והחריב חיים של אדם אחר?
על הנייר, המחוקק אמר את דברו בבירור: תלונת שווא היא עבירה פלילית חמורה שדינה מאסר בפועל. הרציונל הוא שתלונת שווא לא רק פוגעת בחשוד או בנאשם הספציפי, אלא גם מבזבזת משאבי אכיפה משפטית יקרים ופוגעת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק ובמתלוננות אמת. אולם, עורך דין פלילי מנוסה יודע שיש פער עצום בין החוק היבש לבין יישומו בשטח. המשטרה והפרקליטות ממעטות להגיש כתבי אישום נגד מתלוננות/מתלוננים שהתברר כי שיקרו, והמאבק להעמדתם לדין דורש לחץ משפטי מסיבי מצד ההגנה.
מכיוון שהמערכת הפלילית מהססת להעמיד לדין במקרים שכאלו, מרכז הכובד של "הענישה" עובר לזירה האזרחית. כאן, הכוח חוזר לידיים של הגבר שזוכה או שהתיק הפלילי נגדו נסגר בעילת "היעדר אשמה". הכלי האפקטיבי ביותר הוא תביעת פיצויים בגין "לשון הרע" (הוצאת דיבה) . בתי המשפט האזרחיים מגלים בשנים האחרונות לא מעט פעמים, אפס סובלנות לתלונות שווא, ופוסקים סכומי פיצויים משמעותיים ביותר, המגיעים לעיתים למאות אלפי שקלים, כנגד המתלוננים/המתלוננות שבחרו לטפול חשדות שווא ובמכוון על חפים מכל פשע.
ה"עונש" כאן הוא כפול: ראשית, הפגיעה בכיס. המתלונן/המתלוננת יכול ויידרשו לשלם פיצוי על הנזק לשם הטוב, עוגמת הנפש, ימי המעצר שהקורבן של תלונת השווא נאלץ לשהות בכלא, אובדן ימי עבודה והוצאות משפטיות. שנית, הכתם שמושם על המתלונן/ת בצביעתם כלא אמינים, שלכך לעיתים אף מצטרף פרסום העניין במדיה ובלי התקשורת. פסק דין אזרחי שקובע שחור על גבי לבן כי המתלוננת בדתה את הסיפור ("שקרנית"), הוא אמירה משפטית שמטהרת את שמו של הגבר/האשה שנוקה מכל חשד או אשמה. עו"ד אבינועם מדגיש כי תביעה כזו היא לא רק עניין של כסף, אלא הדרך היחידה לפעמים להשיג צדק כמעט "מוחלט" והרתעה אמיתית.
כדי שניתן יהיה לבוא חשבון עם המתלונן/ת שהגישו תלונת שווא (בין אם בתלונה למשטרה ובין אם בתביעה אזרחית), הצעד הראשון הוא נסיון להביא לסגירת התיק הפלילי של מי שהוגשה נגדו תלונת השווא .
עילת "היעדר אשמה" היא "תעודת היושר" האולטימטיבית. היא קובעת למעשה שלא התעורר ספק סביר בדבר חפותו של החשוד . שלא רק שאין די ראיות להרשעה, אלא שהמשטרה השתכנעה שהעבירה כלל לא בוצעה על ידי החשוד. השגת סגירה בעילה זו דורשת עבודה מאומצת של עורך הדין: הצגת ראיות מזכות (אליבי, איכונים, פוליגרף פרטי, סתירות בעדות המתלוננת) ושכנוע הפרקליטות כי מדובר בעלילה וכי אין ספק סביר בדבר חפותו של החשוד. רק עם סגירת תיק "בהיעדר אשמה", הדרך יכול ותהיה פתוחה לבוא חשבון עם מתלונן/מתלוננת שביצעו מהלך מרושע של הגשת תלונת שווא.
האתגר הגדול ביותר בלבוא חשבון עם מי העומדים מאחורי תלונת השווא, הוא הוכחת ה"זדון" או הכוונה שעמדה בבסיס תלונת השווא. החוק מגן על מי שהתלוננה בתום לב, גם אם טעתה בפרשנות הסיטואציה. "העונש" (הפלילי או הכספי) שמור למקרים שבהם הוכח שהתלונה הוגשה מתוך כוונה רעה להזיק לנפגע/ת ומתוך מודעות לכך שמדובר בתלונה שקרית. כאן יהיו רלוונטיים המניעים שעמדו בבסיס הגשת התלונה השקרית - סכסוך גירושין מכוער, רצון לנקום על פרידה, בגידה, חרטה בדיעבד על קיום יחסי מין בהסכמה או ניסיון לקבל יתרון במאבק על משמורת ילדים ועוד ועוד.
עו"ד אדי אבינועם משתמש בכלים טכנולוגיים וחקירתיים כדי לחשוף את השקר. הודעות וואטסאפ שנשלחו בזמן אמת ("אני אהרוס אותך", "אתה עוד תשלם/מי על זה"), הקלטות, או עדויות של צדדים שלישיים, הם הכלים היכולים לשבור את גרסת הקורבן המדומה ולהציג את המתלונן/ת כשקרן/נית . ברגע שהוכח המניע הזר ולרבות ראיות המצביעות על גרסה או סיפור שקרי, הדרך להטלת סנקציות עונשיות וכספיות מתקצרת משמעותית.
ההחלטה לצאת למלחמה משפטית נגד מתלונני השווא אינה פשוטה, אך היא הכרחית למי שרוצה להחזיר את חייו למסלולם. הטבלה הבאה מציגה את השיקולים (עלות מול תועלת) בניהול הליך כזה:
התרעות פיקוד העורף