לפני פחות מחמש שנים, המסך שלנו היה צבוע במספרים. בכל מהדורת חדשות, בין "האח הגדול" ל"משחקי השף", ריצדו בתחתית המסך נתוני המאומתים והנפטרים ממגפת הקורונה. הסטטיסטיקה ההיא לא הבחינה בין פריפריה למרכז או בין אשכול סוציו-אקונומי אחד למשנהו; היא שיקפה הבנה לאומית עמוקה שחולה באילת משפיע על תמונה הרחבה של תושב מטולה, ושמעל רף מסוים – הממשלה תכריז על סגר. היום, ישראל מתמודדת עם מגפה קטלנית לא פחות, אך כזו שנותרה שקופה ומושתקת: גיל החשיפה הראשונה לסמים צנח למספר הבלתי נתפס 12, והמדינה ממוקמת כיום במקום הראשון בעולם בצריכת אופיאטים (משככי כאבים ממכרים), כשאנחנו עוקפים אפילו את ארה"ב. לו היו המספרים הללו – נתוני הקטינים שמתנסים בסמים, המכורים הממתינים לטיפול וקורבנות "גז הקצפות" - מרצדים על המסך מדי ערב, הציבור הישראלי היה נותר פעור פה מול מימדי האסון השקט שמתחולל לנו בסלון.
הטרגדיה של ההתמכרות בקרב בני נוער היא שהיא אינה פוסחת על שום מגזר: היא נוכחת בתיכונים יוקרתיים ובישיבות, אצל חילונים וחרדים, בעשירון העליון ומתחת לקו העוני. בעמותת "אל סם", הגוף הגדול בישראל לטיפול בנוער, מצטברות מדי חודש עשרות פניות של משפחות שגילו כי ילדיהן נמצאים עמוק בתוך מעגל ההתמכרות; רק לאחרונה הגיע פונה בן 12 שכבר מוגדר כנער מכור, לאחר שהשימוש "המזדמן" החל כנראה שנה קודם לכן. חשוב להבין כי נער מכור משמעו משפחה מכורה; לא כי כולם צורכים חומרים, אלא כי כל המערכת הביתית נדרשת לנוע סביב ההתמכרות בסחרור של נזק רגשי, מנטלי וכלכלי אדיר. המעגלים הללו מתרחבים במהירות, אך בגלל הבושה והאשמה הנלוות לנושא, הנתונים הרשמיים שאנו רואים הם רק קצה הקרחון של מציאות חמורה בהרבה, שעה שאלפי משפחות מסתירות את כאבן מאחורי דלתות סגורות.
מול התפשטות הנגע הזה, המדינה חייבת לעבור למצב חירום ולגבש תוכנית לאומית מקיפה שתתייחס להתמכרות כאל סוגיה אסטרטגית ולא כאל בעיה נקודתית של מערכת הרווחה. תוכנית כזו חייבת להשתית שיתוף פעולה הדוק בין משרדי הבריאות, החינוך, הרווחה והביטחון הלאומי, תוך השקעת משאבי עתק בהסברה למניעה וביצירת חסמי כניסה לעולם הסמים. במקביל, נדרשת חקיקה מחמירה ואכיפה בלתי מתפשרת מול סוחרי הסמים, שמנצלים את הנגישות הגבוהה של החומרים ואת האינטרסים הכלכליים הציניים שלהם כדי להגיע לכל נער בטלגרם. כשהחומרים זמינים ונגישים כל כך, המציאות דוהרת בכיוון אחד בלבד, בעוד שהמענה המדינתי נותר איטי, מיושן וסובל מתת-תקצוב כרוני שאינו הולם את גודל השעה ואת הסכנה האמיתית לעתיד הדור הצעיר.
בסופו של דבר, עלינו להכיר בכך שהתעלמות מהמציאות לא תגרום לה להיעלם, אלא רק תעצים את המחיר הכלכלי והחברתי שכולנו נשלם. הבושה שמונעת ממשפחות לבקש עזרה והשתיקה הממסדית סביב נתוני השימוש בחומרים מסוכנים כמו MMC ואופיאטים הן הדלק שמזין את המגפה הבאה שכבר כאן. עלינו להפסיק להביט לצד השני ולדרוש מהממשלה שקיפות מלאה ופעולה מיידית, בדיוק כפי שנעשה בימי הקורונה, לפני שהסטטיסטיקה תהפוך לשם ולפנים של הילד הפרטי שלנו. אם לא נתעורר עכשיו ונבין שהחוסן הלאומי שלנו נשחק דרך אובדן הדור הצעיר לסמים, נמצא את עצמנו מדינה שלמה בתוך "משפחה מכורה", כשכבר לא יהיה מי שיעלה לשידור כדי להציג את הנתונים המבהילים.