בימים אלה, בעוד מאות פצועי מלחמה ממשיכים בתהליכי שיקום מורכבים, מונחת על שולחנה של ועדת הבריאות החלטה שעלולה לסגור את אחד ממסלולי ההחלמה הקריטיים ביותר עבורם - ביטול החזרי השב"ן לטיפולי הידרותרפיה. בשבוע שעבר, בדיון שהתקיים בוועדה, ניסיתי להסביר מה המשמעות האמיתית של החלטה כזו.
נכון להיום, כ-75% מהטיפולים בבריכות הטיפוליות מתבצעים במסגרת השב"ן של קופות החולים. רק כדי להמחיש - מטופל שזקוק לשני טיפולים בשבוע נדרש לשלם כ-1,500 ש' בחודש, זה סכום שמרבית הישראלים לא יכולים לעמוד בו, בייחוד בפריפריה. ביטול הסבסוד יביא לסגירה מיידית של מרבית הבריכות בארץ תוך פגיעה באוכלוסיות מוחלשות כגון ילדים עם קשיי התפתחות, נכי צה"ל וקשישים עם כאבים כרוניים וקשיים מוטוריים.
אבל מעבר לנתונים ולנימוקים הכלכליים, יש סיפור אנושי שחשוב לספר. סיפורו של יניב הוא אחד מהם. לפני שבועיים יניב ואשתו נכנסו למשרד שלי. הוא הסתכל עלי וחייך, "צבי", הוא אמר, "אני מצליח ללכת בלי קביים. אני ישן בלילה. אני מרגיש שחזרתי לחיים".
שלושה חודשים לפני כן, יניב הגיע אלינו לראשונה: חייל צעיר שנפצע במלחמה, גופו מלא רסיסים, נפשו שבורה עוד יותר. האבחנה הרפואית הייתה חד משמעית: PTSD כבד, עם קשיים במוטוריקה, בעיות בהליכה ובעלייה במדרגות. אבל מאחורי הנתונים הקליניים היה אדם שפשוט לא יכול היה לתפקד. לא בבית, לא עם המשפחה, לא עם עצמו. העייפות הרגשית בלעה אותו.
"אני לא מאמין במים", אמר לפני הטיפול הראשון, "אבל אין לי מה להפסיד". הוא צדק. ב-30 השנים בהן אני מנהל את מרכז בועות, עברו אצלנו למעלה מ-60 אלף מטופלים. והגיע הזמן לומר באופן ברור: הידרותרפיה לא יכולה להיתפס עוד כטיפול משלים, אלא כשיטת שיקום רפואית מוכחת, שמחזירה אנשים לחיים. טיפולי ההידרותרפיה והשחייה הטיפולית אינם מותרות, הם טיפול רפואי-שיקומי חיוני, מוכר, ומבוסס על ניסיון רב שנים. מחקרים בינלאומיים מראים כי 85% מהמטופלים בהידרותרפיה מדווחים על שיפור משמעותי, הפחתת כאב של 40-60%, ושיפור של מעל 50% בתפקוד היומיומי.
גם יניב הצטרף לסטטיסטיקה המוצלחת הזו. הוא הגיע לטיפול פעמיים בשבוע. בפעמים הראשונות הוא היה מתוח, לא נתן לגוף להרפות. השרירים היו נעולים, הנשימה רדודה. אבל לאט לאט, הגוף התחיל לזכור שאפשר גם אחרת. שאפשר להרפות. שאפשר לסמוך. הנשימה התעמקה. השרירים נרגעו. והראש סוף סוף השתחרר קצת מהמצור.
אני לא פסיכולוג. אני לא טוען שההידרותרפיה מחליפה טיפול נפשי מקצועי. אבל אני יודע מה שאני רואה כמעט כל יום: יש אנשים שמסלול החזרה לחיים שלהם עובר דרך המים. וכאן בדיוק נמצא הקושי הגדול. ההחלטה המוצעת להפסיק את החזרי השב"ן תביא לסגירה של רוב הבריכות הטיפוליות בארץ - לא בגלל שהטיפול לא עובד, אלא כי משפחות לא יוכלו לעמוד בעלות של אלפי שקלים בחודש ללא סיוע. לחיילים כמו יניב - במיוחד אלה שגרים בפריפריה הרחוקה מבתי לוחם - פשוט לא יהיה לאן ללכת כשהבריכות הקהילתיות ייסגרו. גם אם משרד הביטחון ממשיך לממן את הטיפול, זה לא יעזור אם אין בריכה פעילה במרחק סביר. ילדים עם צרכים מיוחדים, קשישים במצבים מורכבים, כולם יישארו ללא מענה.
חברי ועדת הבריאות: שיקום מוצלח חוסך עלויות עתק של טיפולים רפואיים ונפשיים עתידיים, כך שחיסכון רגעי עלול לעלות למדינה ביוקר. תפקידכם הוא לראות את התמונה הגדולה.
התרעות פיקוד העורף