מאז ומתמיד ניר ידע שהוא יצליח. זה אולי בגלל שהוא גדל בתוך עולם של עסקים עם הרבה כסף שהסתובב וקצב חיים מהיר. כבר בגיל צעיר הוא למד לקבל החלטות מהר ולהתמודד עם ההשלכות. באמצע שנות העשרים לחייו הגיע לנהל חברה ועשור מאוחר יותר כבר הייתה לו אחת מצליחה משלו. כזו שאפשרה לו רגע להוריד רגל מהגז, ולתת מקום להשקיע בדבר החשוב באמת: משפחה.
הוא הכיר את דלית דרך המעגלים שהסתובב בהם. כמו כל דבר בחייו, זה התחיל חזק, מהר ובלי סיבובים מיותרים. תוך חודשים ספורים כבר עמד מתחת לחופה מפוארת, כאשר הכלה שלו בהריון. ניר רגיל לקצב המסחרר כך שהכל התאים בדיוק.
אחרי הולדת הבת, החלו חריקות ראשונות. קטנות. כמעט לא מורגשות. בעיקר סילופים. דלית לא בדיוק שיקרה או לפחות לא ככה רצה לקרוא לזה. היא יותר שינתה גרסאות. עיגלה פינות. בעיקר כשנדרש הסבר למשהו שלא היה לה נוח איתו וזה הטריף אותו. לא בגלל גודל הדברים, אלא בגלל עיקרון. הוא בנה את חייו על אמת מוחלטת ומי שלא עמד בזה, לא נשאר. אלא שפה מדובר באשתו.
הם רבו לא מעט. בסוף היא תמיד התנצלה. טענה שפחדה שיכעס ולפעמים פשוט לא הסבירה בכלל וניר בחר להמשיך. בסופו של דבר הוא אהב אותה. והחיים, כמו שהחיים יודעים לעשות, סיפקו לו מספיק חזיתות אחרות.
אחרי עשר שנים נולדו התאומים. ילדים באותו גיל זה לא מעט עומס. רגשי ופיזי. ובדיוק אז גם הזדמנות עסקית מצוינת. למכור את החברה במחיר שקשה לסרב לו והוא עשה את זה. בין השאר כי שאף להיות יותר בבית. אף פעם הוא לא באמת הצליח לאזן בין עבודה למשפחה.
ודווקא אז, כשהוא נוכח יותר, צפו עוד דברים.
הסילופים היו כמו פעם, רק שנוספו אליהם ריחוק, עוינות סמויה, ומין טינה שקשה לשים עליה אצבע. ואז הוא שם לב למשהו. הוא שמע את האינטונציה שלה כשהיא דיברה על הבוס שלה וזה נשמע אחרת. רך יותר. מספיק כדי להדליק נורה.
המעקב שלי עליה התמקד לשעות העבודה. דלית עבדה חצי משרה, ואחריה תמיד חזרה הביתה. כבר ביום הראשון דיווחתי לניר שהיא יצאה מהעבודה עם הבוס. זאת הייתה נסיעה קצרה בשביל מספר סידורים בעיר. לא היה מגע או משהו שאפשר להצביע עליו אפילו שעצם היציאה המשותפת היא בהחלט חריגה.
עוד יומיים נוספים עברו בשגרה וביום הרביעי זה השתנה. דלית יצאה מהעבודה בנסיעה, החנתה כחצי קילומטר משם וחיכתה. כעבור דקות נעצר הרכב של הבוס והיא עלתה לרכב. יחד נסעו לתל אביב. הוא נכנס למשרד כלשהוא בשעה שהיא חיכתה ברכב. אחרי חצי שעה המשיכו בנסיעה חזרה לכוון המשרד אלא שבדרך סטו לכיוון חוף הים. ושם, בחוף, כבר לא היה צריך לחפש רמזים. הם התבודדו עם הרכב בפינה מרוחקת וקל היה לזהות תנועות ברכב שלא השאירו מקום לספק.
באותו ערב ניר התעמת איתה. בהתחלה הייתה הכחשה גורפת. אחר כך גרסה רכה יותר עד שלבסוף נשברה. "אני לא יודעת למה אני עושה את זה" אמרה. היא טענה שהיא לא רוצה לפרק או לפגוע במשפחה, אבל גם לא מצליחה לתת הסבר להתנהגות שלה. ניר לא כל כך ידע איך להגיב אליה. הוא התעמת איתה כדי שהיא תודה ותיקח אחריות, ונראה שהיא באמת מודה, אלא שהרגשות הכואבים שלו גרמו לו להקשיח עמדה. ואז הגיעה תגובה שהוא לא היה מוכן אליה: "אני צריכה להתאבד. זה הגורל שלי".
וזה הביא את ניר למצב חדש. בכל פעם שדיבר על פרידה, צצה התפרקות. צעקות, האשמות, התקפי זעם, שבירת חפצים. זה בא בגלים. מהר מאד הוא למד שכדי לזכות לשקט בבית הוא צריך להבטיח לה משהו. לא משנה מה.
"אני מפחד" אמר לי. הוא לא מפחד על עצמו אלא עליה. הוא בעיקר מפחד על הילדים. מאז הגילוי הוא לא מעז להשאיר אותם איתה לבד. מזלו שהוא לא עובד כרגע. חלק מהניצחון בעולם העסקים הוא שכולם פועלים לפי אותם "חוקים". בבית הוא הבין שאי אפשר לנצח משהו לא רציונלי וכל מה שאפשר לעשות זה לצמצם נזקים.
פגשתי את ניר שוב אחרי שנה. שום דבר מהותי לא השתנה וניר עדיין שם. באותו מקום. זה כבר לא מתוך אהבה אלא ממקום של פחד. הוא מחזיק את הקשר על ריק כדי לתחזק מציאות שברירית. זה לא שאין לו תכנית. יש לו. לכן הוא יודע שהמצב הוא זמני. ולבינתיים, זה מחיר שהוא מוכן לשלם.
כי לפעמים, לא בוחרים את הקרב. רק מנסים לצאת ממנו עם כמה שפחות נפגעים.
התרעות פיקוד העורף