אם בגיל הרך אנחנו עסוקים באינסוף טיפול פיזי ומרדף אחר הילדים, אז בגיל ההתבגרות הקושי הוא הרבה פחות פיזי ולוגיסטי ומה שהופך למתאגר במיוחד זה הצורך שלנו לעצב את דמותם, לחנך, להציב גבולות ולשלוט על הפעולות וההרגלים שלהם בהתאם לסל הערכים שלנו כהורים ובעצם בזמן הזה הם בכלל כבר לגמרי בשלהם עם רצונות, צרכים אידיאולוגיה ותפיסת עולם עצמאית שלרוב יהיו בניגוד לשלנו (לא לדאוג זה רק שלב).
לכן דווקא בגיל ההתבגרות חשובה מאוד הנוכחות שלכם בחיים שלהם, ההדרכה והליווי בכל תחומי החיים שאולי נראים מהצד "מוחלטים" אבל הם רק באמצע של התהליך ורוב ההחלטות הפיכות ויכולות להיעשות ממקום של מרד, אימפולסיביות או לחץ חברתי ולצד הצורך שלהם בעצמאות ומרחב אישי, חשוב שתהיו שם עבורם. נוכחות הורית היא צורך ולא בונוס. גם אם זה בדיוק ההיפך ממה שהם מעוניינם בו כרגע.
איך איך אפשר לגשר על הפער? להיות נוכחים ולהציב גבולות בריאים מבלי לפגוע במהות הקשר והיחסים? הנה כמה טיפים שיעזרו לכם:
התרעות פיקוד העורף