הילד מכניס חפצים לפה - זה מה שזה באמת אומר | מיכל דליות מייעצת

"אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף, מהדבר שרוב ההורים נלחצים ממנו: השקר. איזה כיף שהוא התחיל לשקר! כשילדים מתחילים לשקר, אני אומרת להורים 'תגידו תודה'. למה? כי ילד שמשקר הוא ילד שהגיע לשלב קוגניטיבי והתפתחותי מעולה. הוא מצליח לברוא במחשבתו מציאות שלא הייתה, ולגרום לאדם מבוגר (כמו המורה או אמא) להאמין בה. זה סימן לאינטליגנציה, לא לקלקול מוסרי. ומה עושים עם ה'מחלה' בבית הספר? החיוך הקטן שלו כשאת מגיעה מוכיח שזהו רווח משני. הוא השיג את המטרה: אמא הגיעה, הוא יצא מהמסגרת המחייבת, והוא מרגיש בשליטה. כדי להפסיק את הדפוס הזה, צריך לשנות את המשוואה. שבו עם המורה וסכמו נוהל ברור. המורה צריכה לדעת שמעכשיו, גם אם הוא מתלונן, לא מתקשרים אלייך מיד. מציעים לו לנוח רבע שעה בפינת הכיתה או אצל המזכירה, ורק אם יש חום או הקאה, מתקשרים. בפעם הבאה שקוראים לך, ובתנאי שברור לך שהוא בריא, את יכולה לסרב להגיע. מותר להגיד למורה: 'אני סומכת עלייך שתשגיחי עליו, אני אוכל להגיע רק בסוף היום'. אל תיבהלי מהמניפולציה שלו. הוא בודק את הגבולות של המערכת החדשה ואת היכולת שלו להפעיל אותך. ברגע שתהיי עקבית הצורך שלו להמציא מחלות ייעלם".

"התשובה הקצרה היא: אל תילחמו בזה, אבל אל תתעלמו מהסיבה. מה שאת מתארת הוא סממן מובהק של לחץ. בגיל 7, ילדים נמצאים בתוך המערכת הבית־ספרית התובענית, ולא לכולם יש את הוויסות הרגשי הנדרש או אוצר מילים רחב מספיק כדי לבטא את מה שעובר עליהם. כשילד נלחץ ואין לו מילים, הגוף מדבר. יש משהו עוצמתי מאוד באזור הפה. זה המקום שדרכו עוברים כל המרקמים והתחושות, וזה האזור הראשוני שדרכו תינוקות נרגעים (יניקה, מוצץ). כשהוא לועס את הקלמר או את פינת הסווטשירט, הוא בעצם עוזר לעצמו להירגע. הוא מווסת את עצמו. לכן, הטעות הכי גדולה של הורים היא לצעוק 'תוציא את זה מהפה!'. אם תיקחו לו את מה שמרגיע אותו בלי לתת תחליף, הלחץ רק יגבר. במקום להילחם בלעיסה, תנו לו כלים שעושים אותה פעולה בלי להרוס את הציוד. אם התופעה עקבית ואינטנסיבית, זה איתות. כדאי לפנות למטפל רגשי באמצעות משחק או אמנות כדי לעזור לילד לרכוש 'שפה רגשית'. ככל שהוא ידע לומר 'אני בלחץ מהמבחן' או 'נעלבתי מחבר', הצורך להכניס חפצים לפה יפחת".

"למה בגן זה עובד? כנראה כי האסלה שם בגובה הנכון. היא מזמינה, היא לא מאיימת, והיא מאפשרת לו שליטה מלאה. כדי להצליח גם בבית, אנחנו צריכים להפוך את הלוגיסטיקה לפשוטה ככל האפשר עבורו. מרגע שמפסיקים את החיתולים, יש לעבור למכנסיים עם גומי בלבד. לא בגן ולא בבית – אל תסבכו אותו בכפתורים שקשה להתיר ברגע של לחץ. הוא צריך להיות מסוגל להפשיל את המכנסיים בקלות ולמשוך אותם בחזרה למעלה בעצמו. עצמאות היא המפתח. אם הוא לא אוהב את הסיר, אל תכריחו. רכשו 'ישבנון' או שרפרף יציב כדי שהוא יוכל לטפס לאסלה הגדולה ולהרגיש בטוח. לפעמים ילדים בשלב הגמילה מתחילים להתאפק, מה שיוצר צואה קשה וכואבת, ומשם הדרך לנסיגה קצרה. אני ממליצה, כפוף לאישור רופא הילדים שלכם, להוסיף סיבים תזונתיים לתפריט. כשהיציאה קלה ורכה, הפחד מהאסלה נעלם. בשורה התחתונה, אל תעשו מזה עניין גדול מדי בבית. אם הוא עושה באסלה בגן, הוא יודע את העבודה. תנו לו את התנאים הפיזיים הנוחים ביותר ותראו איך הביטחון שלו מהגן נודד גם הביתה".

עריכה: עידן נאור