מבלי להאשים אותם בדבר, הנטייה הטבעית שלהם היא לסבך מצב עם רעיונות. כל זה כדי להסביר למה אני בודק את הדברים הכי בסיסיים ביותר בכל מקרה, אפילו שהנחת העבודה היא שאין סיכוי בעולם שעורך דין יטעה בכתיבת תאריך פיקטיבי לצוואה שהוא עצמו זייף.
הסתכלתי שוב על הנתונים ולא האמנתי. לא סביר שמאבק כזה יוכרע על נתון כל כך דבילי. הציפייה היא שגם מסמך מזויף דורש שיזייפו אותו כמו שצריך, עם דגש על הפרטים הקטנים. זה לא היה המצב ובשלב מאד ראשוני של החקירה קלטתי את זה: עורך הדין שערך את הצוואה שהה בחו"ל ביום שכביכול חתמו עליה, מה שאומר שאין סיכוי שהמנוח חתם מולו.
לא עברו מספר ימים ויואב קיבל מכתב מהאפוטרופוס שהוגשה בקשה לקיום צוואה, שלא במקרה על ידי אותם זרים שפגש בהלוויה. שמו של יואב מוזכר בצוואה כבן סורר שנטש את אביו, והוא הוריש לו שקל אחד בלבד. מסיבה כלשהי, זה לא הזיז ליואב בכלל. אביו לא עניין אותו במשך עשרים שנה, כך גם לא עניינה אותו הירושה שלו.
מספר ימים מאוחר יותר הוא כבר חשב אחרת. גם אם כספי אביו לא מעניינים אותו, הציק לו הרעיון שהוא יתן לזרים להשתלט על ירושה, וההתעלמות שלו תעודד פשיעה. בלי קשר, החליט שהוא לא יקח את הירושה לעצמו אלא יעביר לילדיו. אלי הוא פנה לחקור את נסיבות הצוואה.
לא היה קשה לשמוע קצת רכילות על עורך הדין שערך את הצוואה. זה אולי לא משהו שאפשר להשתמש בו משפטית, אבל בהחלט ניתן להתרשם מהרמה האתית שלו. זו כנראה הסיבה שבדקתי כל נתון בקשר אליו או לצוואה, עד שגיליתי שממש באותו יום של חתימת הצוואה, הוא בכלל לא היה בישראל. עם המידע הזה פניתי לעורכת הדין של יואב, כדי שתפעל בהתאם.
"זה מעולה. אבל לא מספיק", אמרה עורכת הדין. לצערנו, שיטת המשפט בישראל קובעת שהגורם התובע, במקרה הזה יואב, חייב לפרוס את כל טענותיו כנגד היורשים ולחשוף את כל המידע שיש להם כבר בדיון הראשון. זה מאפשר לצד השני להבין מה הטענה ולהגיב בהתאם. "אני לא יכולה לשמור את המידע לחקירה הנגדית של העו"ד", המשיכה להסביר. מה שהיא בעצם אומרת הוא שאותו עורך דין יכול לטעון, לדוגמה, שהתאריך הוא סה"כ טעות דפוס והוא התכוון לתאריך אחר. הרי אנשים עושים שגיאות, לא?!
איזה מעצבן זה לפעמים. בטח גם עבור לקוח. גם כשאתה משוכנע שאתה צודק ויש לך הוכחות, הכל עוד יכול להיות פתוח לכל כיוון. לאחר שהקדשתי לזה מחשבה, החלטתי לנסוע למשרדו של אותו עו"ד. "מה יש לי להפסיד?!" הסברתי לעורכת הדין שאני עובד איתה על המקרה.
"אפשר להפריע?" נכנסתי בהפתעה למשרדו של אותו עורך דין והצגתי את עצמי. "אין מה לעשות?! אני חייב לבקר אותך מתישהוא, ולו רק כדי להצדיק את שכר הטרחה שלי מול יואב". נתתי לעורך הדין את התחושה שהביקור שלי הוא חלק מאיזו שגרת עבודה כלשהי. אחרי ששוחחנו מעט, אמרתי לו שהסיבה האמיתית שאני כאן היא כדי להציע לו הצעת פשרה. זה די גרם לו לצחוק. "פשרה?! למה שאתפשר?! ללקוח שלך אין סיכוי", הגיב.
נתתי לו לסיים את דבריו ואז הוספתי: "מסתבר שבאותו בוקר של חתימת הצוואה היה פיגוע גדול באזור". "נו?! אז מה?!" ענה העו"ד. "בית המנוח נפגע עשר שנים קודם באחד המבצעים, והוא פחד פחד מוות מטילים ופיגועים. מה הסיכוי שביום כזה הוא יצא מהבית ויסע עד למשרד שלך בשביל לחתום על צוואה?!" שטחתי בפניו את הטענה שלי.
עורך הדין לקח את הזמן אבל גיבש תשובה. "זה לא אומר כלום", ענה לבסוף, "אצלנו בכלל לא הרגישו את זה ועבדנו כרגיל. עכשיו כשאני נזכר, אפילו דיברתי עם המנוח על זה בטלפון באותו יום". נתתי לו להמשיך לדבר, כי בלי שהוא שם לב הוא נעל את עצמו לשקר שלו. עכשיו שהייתה לי הקלטה שלו, אמרתי לעורכת הדין של יואב שאפשר לשחרר את המידע לצד השני. "יש לי הודאה שלו שהתאריך מדויק, כי הוא קישר אותו עם אירוע אמיתי מאותו יום", הסברתי לה.
שלושה שבועות לאחר מכן הגיע מעורך הדין הצעה לפשרה. יואב התלבט מבחינה מוסרית אבל בסוף הסכים לה. הוא קיבל את הרוב הגורף של הרכוש, ולו רק שהעניין יגמר מהר. עורך הדין העדיף גם שזה יגמר מהר ובעיקר בשקט, לפני שזה יגרר אותו לסיבוכים נוספים. לא תמיד הכל מוסרי, אבל חוקי.
התרעות פיקוד העורף