בימים של אזעקות, דריכות וחוסר ודאות, הילדים מכווננים באופן חושי וגופני אלינו ההורים. הם לומדים כיצד להתמודד עם מצבי לחץ ולווסת תגובות חרדה מתוך איכות הקשר איתנו ומתוך דפוסי ההתמודדות שהם רואים אצלנו.
במילים אחרות, לפני שילדים לומדים להרגיע את עצמם הם לומדים להירגע באמצעות ההורה. אצל ילדים צעירים היכולת לוויסות עצמי עדיין אינה בשלה, משום שהאזורים במוח האחראי על שליטה רגשית והתנהגותית עדיין נמצאים בתהליך התפתחות. הם זקוקים להורה שילמד אותם לחזור לאיזון אחרי אירוע מלחיץ. תהליך זה מכונה co-regulation ויסות הדדי. מחקרי התפתחות מראים כי ויסות הדדי הוא הבסיס לויסות עצמי, כאשר תחילה ההורה מווסת את המצב הרגשי והפיזיולוגי של הילד, ובהמשך הילד מפנים ומיישם את היכולת הזו בעצמו.
במציאות העכשווית שאנו חווים המוח והגוף פועלים במצב הישרדות. אזעקות, התראות וריצות למקלט או לממ״ד בתוך מציאות של חוסר ודאות. הורים לילדים בגיל הרך מוצאים את עצמם מול משימה כמעט בלתי אפשרית: לשמור על הילדים רגועים כשהם עצמם בתוך מערבולת של רגשות ודאגות.
התקשורת עם ילדינו היא מעבר למילולי. יש להם חיישנים רגישים למצבי הרוח ולהתנהגות שלנו. הם מסתנכרנים עם מערכת העצבים שלנו. קולטים את מה שמעבר למילים.
דרך פשוטה לחזק את הוויסות ההדדי היא באמצעות מגע ונשימה משותפת. עם תינוק ניתן להניח יד רכה ונוכחת על אזור הלב שלנו ושלו, עם ילד להתחבר במגע לפי הסכמתו, לדמיין חוטים בלתי נראים המחברים בינינו ולאפשר לקצב הנשימה להסתנכרן. המגע וקצב הנשימה המשותף יוצרים סנכרון בין שתי מערכות עצבים. זהו רגע קסום של מיינדפולנס: הפניית תשומת הלב לגוף, לנשימה ולקשר עם הילד. אפשר לומר בקול רגוע: אנחנו בטוחים ומוגנים כשאנחנו יחד.
אזור הבטן התחתונה הוא מקום נוסף שכדאי להפנות אליו קשב ומגע כדי להפעיל את המערכת הפאראסימפתטית, מערכת ההרגעה של הגוף. כאשר הסרעפת יורדת בשאיפה והבטן מתרחבת, תנועת הנשימה מפעילה קולטנים שמעבירים אותות דרך עצב הוואגוס למוח ומסייעים להפעלת תגובות של רגיעה. נשיפה איטית מחזקת את הפעילות הוואגלית ולכן מסייעת להאט את קצב הלב ולהפחית דריכות.
חיבוק הוא מקור משמעותי נוסף להרגעה. מחקריה של פרופ׳ פלדמן מראים כי קשר פיזי קרוב בין הורה לילדו מעודד הפרשת אוקסיטוצין, המכונה “הורמון האהבה”. חיבוק של עשרים או שלושים שניות תוך נשימה עמוקה מעודד הפרשת אוקסיטוצין והפחתת רמות קורטיזול (הורמון הסטרס). אצלנו בבית קוראים לזה ׳חיבוק מנשים׳ מעין ׳צידה לדרך׳ לפני שיוצאים מהבית לזמן ארוך או יום מאתגר.
חשוב שנדע שאף לטון הדיבור שלנו יש השפעה ישירה על מערכת העצבים. עצב הוואגוס, שידוע כבעל תפקיד מרכזי במערכת ההרגעה של הגוף, מעצבב בין היתר את אזור הגרון ומיתרי הקול. לכן טון הדיבור והאינטונציה שלנו אינם רק אמצעי תקשורת אלא חלק ממנגנון פיזיולוגי של ויסות. קול רגוע ובעל אינטונציה משתנה, כמו בהקראת סיפור, משדר למערכת העצבים אותות של ביטחון. אפשר לדבר עם הילד בקול סיפורי ולתאר יחד את מה שקרה: שמענו את האזעקה, נבהלנו, החזקנו ידיים, לקחנו את השמיכה הנעימה וירדנו יחד למקלט. שם פגשנו כלבה שליקקה לך את כף היד, זה דגדג והצחיק אותך. הסיפור עוזר לארגן את החוויה לנרטיב קוהרנטי, לתת לה רצף ומשמעות, ובכך מסייע למערכת העצבים לעבור מדריכות לרגיעה.
מרחב של קצב, מגע ושייכות
תנועה ידועה כמשחררת סטרס. התנועה הקדומה והטבעית היא לעיתים קרובות המרגיעה ביותר, כזו שמוכרת למוח ולגוף עוד מהינקות כמו גלגול מגב לבטן בוראיציות שונות, עמידה על שש ונדנוד קדימה ואחורה בתנועת רוקינג. אבני הדרך ההתפתחותיות הן חוויות תנועה שצרובות עמוק בזיכרון הגופני־רגשי של כולנו – ילדים והורים כאחד. תנועה קצבית מסוג זה יכולה לסייע למערכת העצבים לעבור ממצב של דריכות למצב של רגיעה. ד״ר חוה שלהב כתבה בספרה ׳פסיעות ראשונות במרחב׳ כי בתנועה משותפת בין הורה לילד נוצר מרחב של קצב, מגע ושייכות. ושם נוצרת תחושת הביטחון העמוקה ביותר, גם ללא מילים.
משחק משפחתי נחמד יהיה להתגלגל יחד על הרצפה, לאחוז בקרסוליים ובשורשי כפות הידיים בשורה או במעגל וליצור שרשרת מתגלגלת. התמיכה של הרצפה מסייעת בהפחתת הטונוס השרירי, בעוד המשחקיות והצחוק שמשתחרר הן הדרכים הטבעיות ביותר להרגעה.
עם תינוקות מומלצת תנועה רחמית: לשאת את התינוק במנשא בתנוחת בטן אל בטן, כאשר ראשו במרחק נשיקה, להתהלך בצעדים מודגשים היוצרים חוויה קצבית המזכירה את התנועה ברחם, ולשלב המהום בקול עמוק המארגן את הנשימה – כך ההורה נושם והתינוק עטוף בזיכרון חיובי ומרגיע.
יציאה אל הטבע עם התינוק במנשא יכולה להוסיף רובד נוסף של ויסות למערכת העצבים. “מקלחת יער” היא מושג שנולד בשנות ה-80 ביפן כאמצעי לקידום בריאות הציבור. מחקרים מצאו כי שהייה במרחבים טבעיים קשורה לירידה ברמות הורמון הסטרס, להאטת הדופק ולהפחתת לחץ הדם.
גם במציאות העכשווית, מומלץ לצאת אל הגינה הסמוכה למרחב המוגן. לספוג את אור השמש, להבחין בפריחת הפרגים והחרציות, לעקוב אחר החיפושית והחלזון שעל הענף, להאט את הקצב, להקשיב יותר ולדבר פחות. זוהי אינה מקריות שהשיחות הכי מקרבות מתרחשות מחוץ לבית…השהייה בטבע היא הזדמנות נפלאה להקשיב למה שעובר על הילד, להבין את החיים מתוכו.
ולבסוף, גם הורים הם בני אדם. לא נוכל להיות עוגן יציב לילדינו אם לא נמצא נתיבים לפריקת המתח, לשחרר בכי, לשוחח עם אדם קרוב, למצוא שלווה, ואז לחזור ולהיות זמינים רגשית לילדים.
כדי להיות מורי דרך מיטיבים לילדינו, עלינו לרצות ללמוד מטעויות בחמלה ולהסתנכרן עם הילדים באופן הטבעי והראשוני ביותר – זוהי הדרך האנושית ביותר לגדל ילדים עם חוסן.
התרעות פיקוד העורף