יש משפט שהרבה הורים בישראל אומרים לעצמם בימים האלה, לפעמים בלב ולפעמים בקול: רק שייגמר כבר. שייגמר עם איראן. שייגמר המתח. שייגמרו האזעקות. שייגמר הצורך להחזיק ילדים בבית, להסביר, להרגיע, לתמרן בין עבודה, חדשות, פחד, ועייפות. זו משאלה אנושית לגמרי. אבל אולי הגיע הזמן לומר את הדבר הפחות נעים: זו גם קונספציה.
אולי הבעיה איננה רק המלחמה. אולי הבעיה היא שאנחנו עדיין מגדלים ילדים לפי תמונת עולם שכבר איננה רלוונטית. במשך עשרות שנים, וביתר שאת בעולם המערבי, התגבשה תפיסה הורית די ברורה: הילדות היא חממה. תפקידה להגן, לטפח, ללטש, לאפשר לילד לפרוח בתנאים טובים ככל האפשר כדי שיום אחד יֵצא לעולם מוכן. יש הרבה יופי בתפיסה הזאת. יש בה עדינות, השקעה, אמון בהתפתחות. אבל היא נשענת על הנחה סמויה: שהעולם שאליו הילד יוצא יהיה בסך הכול עולם יציב, צפוי, כזה שאפשר להתכונן אליו.
זו המציאות הגלובלית החדשה
אבל צריך לומר ביושר: זו לא רק המציאות הביטחונית בישראל. זו המציאות הגלובלית. ארצות הברית וסין נאבקות על עיצוב הסדר העולמי הבא. מוקדי כוח מתפרקים ונבנים מחדש. מוסדות בינלאומיים נחלשים. שרשראות אספקה משתבשות. מלחמות אזוריות הופכות בקלות לגלי הדף עולמיים. ובתוך כל זה נכנסת לחיינו גם הבינה המלאכותית. לא כעוד אפליקציה, אלא ככוח שישנה עבודה, למידה, סמכות, מקצוע, יצירה, וכנראה גם את היחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים.
ופה מגיע האתגר האמיתי. הרבה הורים עדיין פועלים מתוך מודל ישן: לצמצם חיכוך, למנוע תסכול, לייצר כמה שיותר נוחות, להרגיע מהר, לפתור מהר, להסדיר מהר. אבל בעולם של תנודה מתמשכת, אלה לא תמיד הכישורים שילד יזדקק להם יותר מכול. בעולם כזה, ילד יצטרך משהו אחר: יכולת לשאת אי־בהירות בלי להתפרק, לפגוש קושי בלי לקרוס, להתארגן מחדש כשדברים משתנים, להבחין בין אי־נוחות לבין אסון, ולדעת שגם כשאין שליטה מלאה, עדיין יש פעולה אפשרית.
המשמעות המעשית של זה איננה לגדל ילדים קשוחים, קרים או דרוכים. להפך. היא לגדל ילדים שלא מתבלבלים לחשוב שחיים טובים הם חיים בלי הפרעות.
קודם כול, מפסיקים לעבוד כהורים של ״אחרי שזה ייגמר״. זו אחת המלכודות הגדולות ביותר. הורים רבים מחזיקים את הנשימה רגשית. הכול זמני, הכול בהמתנה, הכול עד יעבור זעם. אבל ילדים שחיים לאורך זמן בהמתנה קולטים את זה. הם מרגישים שהחיים האמיתיים עוד לא התחילו. וזה מסר מחליש. במקום זה, צריך לעבור לעמדה אחרת: לא של המתנה לחיים, אלא של בניית חיים גם בתוך תקופה מטלטלת.
זה אומר, למשל, לשמור על שגרות גם כשאין שגרה מלאה. לא כי זה ״טוב לילדים״ באופן כללי, אלא כי שגרה היא דרך לומר לנפש: העולם לא התפרק לגמרי. ארוחה משותפת, שעות יחסית קבועות, משימה קטנה בבית, אחריות מותאמת גיל, זמן קבוע של קשר. אלה לא דברים קטנים. אלה אבני יסוד של תחושת יציבות פנימית.
זה אומר גם להפסיק למהר להציל ילדים מכל תסכול. ילד שלא פוגש קושי בכלל, או שפוגש רק מבוגר שממהר מיד להעלים אותו, עלול לגדול עם מסקנה מסוכנת: שאם קשה לי, סימן שמשהו השתבש. אבל בעולם שאליו הילדים שלנו נכנסים, קושי איננו תקלה. הוא חלק מהחיים. לכן אחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לילד איננה היעדר קושי, אלא חוויה חוזרת של ״קשה לי, ואני לא לבד, ואני מסוגל לעבור את זה״.
וכאן נכנס עוד דבר חשוב: תפקיד. ילד צריך להרגיש לא רק שמגינים עליו, אלא שהוא חלק ממשהו. שהוא לא רק צרכן של הרגעה, אלא אדם שיש לו מקום, אחריות, ערך. זה יכול להיות לעזור עם אח קטן, לסדר פינה בבית, לקחת חלק בהכנות, לזכור משהו שצריך, להיות שותף. דווקא בתקופות של חוסר שליטה, תחושת תרומה קטנה היא כוח נפשי עצום.
שפה הורית חדשה
וגם השפה שלנו כהורים צריכה להשתנות. פחות ״העיקר שזה יעבור״, יותר ״נכון, זה לא פשוט, אז בוא נחשוב מה יעזור לנו לעמוד בזה״. פחות ״אל תדאג״, יותר ״אני איתך, ואנחנו נמצא דרך״. פחות הבטחות על עולם רגוע, יותר אמון ביכולת של הילד לפתח בתוכו יציבות גם כשהעולם בחוץ משתנה.
כי בסופו של דבר, הורות איננה היכולת להבטיח לילד עולם רגוע. הורות היא היכולת לעזור לו לבנות בתוכו משהו שלא תלוי רק ברוגע של העולם. משהו שיאפשר לו לחשוב, לפעול, להיעזר, להתגמש, לשמור על קשר, ולא לאבד את עצמו גם כשהקרקע זזה.
המלחמה עם איראן אולי תסתיים. גם זו שאחריה. אבל המלחמה האמיתית, על היכולת של בני אדם לחיות בתוך עולם לא יציב בלי להתפרק מבפנים, רק מתחילה. ואם זה נכון, אז אולי השאלה הדחופה ביותר להורים בישראל היום איננה איך נחזיר את הילדים כמה שיותר מהר לעולם שהיה. אלא איך נכין אותם לעולם שכבר הגיע.
התרעות פיקוד העורף