לפני ארבעה שבועות עברנו אל המתחם הממוגן התת קרקעי בוולפסון. המעבר למרחבים מוגנים היה מהיר, נחוץ ומציל חיים. אך ככל שהימים הפכו לשגרה חדשה, התבהר לנו שאתגר משמעותי במשימתנו להמשיך, לטפל, ליילד, לנתח, ולצנתר, הוא גם לפעול בנחישות לשמירה על חווית האדם, כבודו ופרטיותו, בתוך סביבת אשפוז שתפקידה המוגדר החשוב ביותר הוא מיגון.
במרכז הרפואי וולפסון אנו פוגשים מדי יום את המשמעויות העמוקות של טיפול רפואי מתמשך בתנאי חירום. אם בשבוע הראשון של המלחמה התמקדנו בייצוב המערכות ובהבטחת רציפות טיפולית, הרי שכעת, ארבעה שבועות לתוך המציאות הזו, מתחדדת תמונה מורכבת יותר, של מטופלים עם מחלות כרוניות שלא באים למעקב מסודר, של ויתור על בדיקות שגרה ודחייתם, ושל התמודדות רגשית ופיזית עם שגרה שלא דומה לשום דבר שהכרנו.
מטופלות ומטופלים עם סוכרת, מחלות עיניים, מחלות לב, מחלות ריאה, או כאלו עם מצבים אונקולוגיים, אינם יכולים ״להמתין לסיום”. המחלה אינה נעצרת. הצורך במעקב, באיזון תרופתי, בבדיקות ובהתערבויות רפואיות נמשך, ולעיתים אף מתעצם בשל תנאי המתח והחרדה, וגם פגיעה בהליכה או בראייה הם קריטיים לטיפול ביומיום שבו נדרש להגיע בבית מהר למקלט או ממ"ד.
בתוך המרחבים התת-קרקעיים, אנו נדרשים לחשיבה מחודשת: כיצד משכנעים את המועמדים לבדיקות וניתוחים אצלנו להגיע לתורים השמורים שלהם, כיצד שומרים על איכות החיים ועצמאות מטופלים לאורך זמן, כיצד מונעים הידרדרות במחלות כרוניות וכיצד עושים זאת תוך שמירה על חוויית מטופל אנושית, מכבדת ומחזקת. התשובה, כמו תמיד, נמצאת בשילוב שבין מקצועיות לרגישות ונחישות שלא לוותר.
הצוותים שלנו בוולפסון פועלים ליצירת רצף טיפולי מדויק גם בתנאים מורכבים: ניתוחים במרחבים מוגנים, צינתורי לב, התאמת טיפולים תרופתיים, קיום בדיקות חיוניות, מעקב קליני הדוק, והנגשת מידע ברור למטופלים ולבני משפחותיהם. אך מעבר לכך, הצוותים שלנו עוצרים. שואלים. מקשיבים. כי מתחת לקרקע, התחושה של ניתוק יכולה להיות מוחשית יותר. האור שונה מאור יום, הזמן מרגיש אחרת ומבלבל מאד, והמרחק מהעולם שבחוץ מורגש היטב. עבור מטופלים רבים, ובמיוחד עבור אלו המתמודדים עם מחלה כרונית, החוויה הזו עלולה להעצים תחושות של חוסר שליטה, בדידות וחרדה. וכאן נכנסת חוויית המטופל במלוא עוצמתה.
כאן בוולפסון אנו יודעים כי חוויית מטופל היא חלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי עצמו. בתוך המרחבים המוגנים, אנו פועלים לייצר תחושת בטחון ומוגנות גם לנשמה: הסבר ברור על תהליכים רפואיים, נוכחות זמינה של צוותים, שיח פתוח עם בני משפחה, ותשומת לב לפרטים הקטנים, הם אלו שמחזירים את תחושת השליטה בתוך מציאות לא פשוטה.
ראיתי זאת באחת המחלקות, כאשר מטופל מבוגר עם מחלת לב כרונית שיתף כי הקושי הגדול ביותר עבורו אינו הטיפול, אלא תחושת ה”אין אופק”. אחות שישבה לצדו במשך מספר דקות, הסבירה, הרגיעה, שאלה על ביתו ועל שגרת יומו בתוך המלחמה, איך ההתמודדות עם מחסור בממד ומקלט במקום מגוריו, והצליחה לשנות עבורו את כל החוויה. לא רק מבחינה רגשית, אלא גם קלינית, כי בעקבות השיחה הזו - שיתוף הפעולה, האמון וההיענות לטיפול השתפרו באופן מיידי. מהות ההבנה שלנו את צרכי המטופלים בסביבה השונה והחדשה של חייהם בתוך המלחמה חייבת להשתלב בשיח מטפל- מטופל בנוסף על התכנים שבשגרה.
רפואה איכותית בתנאי חירום אינה נמדדת רק ביכולת למנוע סיבוכים, אלא גם ביכולת לשמר איכות חיים, תחושת ערך, וכבוד אנושי. גם עבור הצוותים שלנו בוולפסון, ארבעה שבועות של עבודה במרחבים ממוגנים הם אתגר מתמשך. השחיקה נוכחת, העומס לא פוחת, והצורך להחזיק רמת ריכוז גבוהה לאורך זמן מחייב חוסן אישי וארגוני. בדיוק לכן אנו פועלים באופן יזום כדי לתמוך בצוותים, לייצר מרחבי שיח, לאפשר רגעי נשימה, ולשמור על תחושת משמעות ושליחות לאורך זמן ממושך.
בפגישותיי עם המטופלים ועם הצוותים בבית החולים בתת-קרקע, אני מבינה שהאתגר שלנו הוא לשמור על המצויינות ברפואה. להעניק רפואה מעולה גם כשהתנאים אינם אידאליים. להוביל מערכת שמצליחה להחזיק בו זמנית מקצועיות רפואית מתקדמת לצד רגישות אנושית עמוקה.
ארבעה שבועות לתוך המציאות הזו, ברור לי יותר מתמיד: גם מתחת לקרקע, הלב נשאר מעל. ובוולפסון, הלב הזה ממשיך לפעום עבור כל מטופלת ומטופל, בכל רגע, בכל תנאי.
התרעות פיקוד העורף