"כל מה שהעיתונות והתקשורת כינו ‘האירוע הנפשע ביותר בתולדות המדינה’ התחיל בדיוק כאן, בבית קפה בדיזנגוף. אנחנו כבר 20 שנה, כל צהריים יושבים פה, חוץ משבתות וחגים, מחלות ולוויות... ומישקה מסביר... הנעורים שלהם זה הבגידה! הם לא היו צריכים להפגין את זה. הם לא היו צריכים לחשוב שהם לבד בעולם. שלא היה להם עבר. שאנחנו זה אפס. הם לא היו צריכים להיות רעשנים כאלה, כי מה שיש להם באמת זה רק הנעורים, וזה גם היה לנו. אין להם קבלות, ולנו יש קבלות. אז שיתנהגו כאילו הם מבינים שהם מותקים אבל עדיין בלי קבלות” ("נבלות", יורם קניוק).
אז למה בכל זאת חזרתי אליה, תשאלו. כי בנובלה הזו הצליח קניוק להניח את האצבע על אובדן המידה. המוח הפרוע שלו, שהיה פרוע כמעט עד יומו האחרון, החליט להפוך את היוצרות ולהגיד: פשעתם, פישלתם איתנו, מי שעמלו למענכם, בואו, נראה לכם מאיפה הדג משתין. בעוד שהוא השתעשע בדמיונו במגרש של תאוות הנקם כדי להשמיע את קולם של המוחלשים בחברה, המציאות מראה שהחלשים בישראל לא באמת יכולים להשמיע את עצמם, כי אין מי שישמע ובאופן כללי, גם מהציבור אין להם מי יודע מה רוח גבית. לי אין ציפיות מפוליטיקאים. אלה באים והולכים. תמצית הווייתם היא לפזר הבטחות שווא. הם שואפים אל הכיסא. מתיישבים עליו בנינוחות, והופכים אותו לבית כיסאם. הציבור זה עסק אחר. כי הוא, והילדים שלו, הנכדים והנינים, יישארו פה אחרי כל עוברי האורח האלה.
התרעות פיקוד העורף