אני מרכינה ראש בייאוש ומודה: יש לי עשרות פיצויים בארון הנעליים על מכות קטנות או גדולות, סתם ערבי חג, ימי הולדת, סוף שנה וסוף עונה. מדובר בשאיפה חולנית לשלמות, מגיפה שנשים נדבקו בה. לא ברור איפה ולמה זה התחיל: אולי מקורותיה של המגפה נעוצים בעובדה שמדידת נעל לא מסכנת אותנו ברמה של משקל, אורך רגליים, גודל ישבן ועוד איברים שרק לנו יש בעיה איתם. מצד שני, קשה לי לדמיין את הנסיך מנסה לדחוס את סינדרלה לתוך חזיית פוש־אפ תקופתית או מכנסי סן טרופז במקום נעלי זכוכית.
הוא הדבר בקשר לתיקים. אני נכדה של בעל בית מלאכה שהיה מעצב מזוודות, תיקי בית ספר, תיקי גן וכמובן תיקים לכלי נגינה. הוא אהב את עבודתו, ואני נדבקתי בווירוס. אני הילדה שנדנדה רגליים על שולחן הברזל בבית המלאכה, ביקשה בטון מתפנק ילקוט סגול עם רצועות עבות יותר או פחות, העירה לסבא שלה על חסרונו של תא לקלמר, ובזכות הקשב שלו, ילדי ישראל הרוויחו עוד דגם משופר. ככה זה, תיקים ונעליים תמיד יקדמו את פנינו בברכה ובחמלה. לא משנה מה מראה המשקל או מד הגובה. הם תמיד יעלו עלינו.
מתישהו הבנתי שהעסק הזה, של החיבה היתרה לנעליים ולתיקים, מתרחב לענפים נוספים: מכנסיים, חולצות, עליוניות, ז'קטים, מעילים, כובעים, חגורות. המכנסיים קטנים? תופעה מוכרת, כרמית, שכן ידוע שמכנסיים שהיו תלויים בארון חורף אחד נוטים להתכווץ בשתי מידות. לא נורא, מתישהו ארד במשקל והם יחזרו אלי בחיבוק גדול. הם עוד יתרופפו עלי בגאווה! חגורה בוורוד־פוקסיה עם זירקונים שנרכשה ברגע של רפיון דעת? היא עוד תחזור! כך הלאה והלאה. עם הארון שאיים לכרוע תחת העומס, גם סל התירוצים הלך והשתכלל.
ואז זה בא, באחת, בשבת. בשעות השקט נשמעים הרעשים באופן החזק והברור ביותר. הרעש הזה התחיל מהעיניים. “אני לא יכול יותר עם כל הבגדים האלה", אמר י' בן ה־16. עיקר עיסוקו בימים אלה הוא לבוז לאמא שלו, כך שמיד יצאתי למגננה כמו אצבעוני המפקד – אבל בגרסה ענקית ועם סיכה חדה בלשון. “רק תלונות יש לך. במקום לברך על השפע, במקום להודות על זה שיש לך מגוון עצום, שיש לך אמא שדואגת לכל מחסורך, אתה בא בתלונות", הפלגתי והפלגתי בשבחיי, תוך נקיטת עמדת עלבון צורב. “תודה, רק תגיד תודה! מה ביקשתי?", אמרתי לו, ופתחתי את הארון בתנועה דרמטית. טראח. סווטשירטים מכל המינים והצבעים זינקו עלי, ואחריהם, בהיגררות חסרת אופי, צנחו הג'ינסים.
בן ה־16, במבט משועמם, עמד מול גל ההריסות שהיה פעם אמא שלו. “תגידי", הוא משה ג'ינס אחד והסתכל לי בעיניים, שבצבצו מתוך הערימה. “למה את חושבת שאני רוצה 12 ג'ינסים אותו דבר? מה יש לי לעשות איתם? יש שבעה ימים בשבוע". אחר כך המשיך: “ועם זה? מה אני אמור לעשות עם שמונה חולצות זהות בצבעים שונים? אני הרי אפילו לא מבדיל ביניהן. רק אמהות יודעות להבדיל בין בז', אופווייט, קרם ולבן מלוכלך". דווקא האדישות הזו והאמירה חסרת הסנטימנטים הזיזו אצלי משהו.
הלכתי לארון שלי בכתפיים שחוחות, והתחלתי. קודם בזהירות ובהיסוס, אחר כך בקצב ובריתמוס שלא ידעתי שקיימים אצלי, ופיניתי. אחר כך פיניתי עוד. ועוד. אחר כך מיינתי: למקלט לנשים, לחנות “המציאון" המופלאה שמעסיקה את אנשי שק"ל, חלק לחברות ולילדיהן (יש לי גם כאלה שאוהבות ורוד־פוקסיה עם נצנצים, לא רפות דעת בכלל), וחלק למכרים שפשוט היה נדמה לי שימצאו פריטים שיתאימו להם. אחר כך ניגשתי לארון של הילדים. בואו, אמרתי להם, יאללה, מי צריך 12 ג'ינסים זהים. יש ילדים שבאמת ישמחו לקבל אותם. ככה עמדנו וניקינו, ולרגע היה נדמה לי שהבוז הולך ומתפוגג, ומפנה מקום לאהבה ולדברים חדשים. ישן מפני חדש תוציאו.
"ספיד גרון" של VITROBIO, יבואן: לפידות מדיקל, להשיג ברשתות הפארם ובבתי המרקחת, מחיר: 54.90 שקלים
התרעות פיקוד העורף