סן מרינו, או בשמה המלא והמחייב "הרפובליקה המרוממת של סן מרינו" (Serenissima Repubblica di San Marino), היא אחת המדינות הזעירות בעולם, עם כ-35,000 תושבים. הרפובליקה הננסית מוקפת מכל גבולותיה באיטליה, והיא מורכבת למעשה מתשעה מחוזות מינהליים הקרויים קסטלי (Castelli).
עיר הבירה קרויה כשם הרפובליקה, סן מרינו, ובה "מרכז העצבים" התיירותי והשלטוני. מיקומה הגבוה של המדינה הוא על מורדות הרי האפנינים, בין המחוזות אמיליה-רומאניה ומארקה, קילומטרים ספורים מהעיר האיטלקית רימיני (Rimini), כשהנקודה הגבוהה ביותר על הר טיטאנו, שעליו היא שוכנת בחלקה, מגיעה ל-755 מטר מעל פני הים.
סן מרינו היא ככל הנראה הרפובליקה העתיקה בעולם. היא הוקמה ב-3 בספטמבר שנת 301 לספירה - כלומר לפני 1,722 שנים. מקימה היה סתת אבן נוצרי ששמו מרינוס הקדוש. אפילו חוקת המדינה, שנכתבה בשנת 1600, עדיין בתוקף ומציבה אותה כמדינה בעלת החוקה הכתובה העתיקה בעולם, ואף יותר מכך, המשפט הרומי האזרחי עדיין תקף בה, לעומת שכנותיה האירופיות שיצרו מערכות חוקים עדכניות.
ההיסטוריה של היהודים בסן מרינו מתחילה בימי הביניים. האזכור הראשון של יהודים בסן מרינו מתוארך לסוף המאה ה-14, במסמכים המתעדים עסקאות של יהודים במקום. מן המאה ה-15 ועד ה-17 יש כמה עדויות היסטוריות המאמתות את היותה של קהילה יהודית נוכחת בסן מרינו. היהודים חויבו לענוד תגים מיוחדים ולחיות לפי מגבלות ספציפיות, אך גם זכו להגנה רשמית מהממשלה. כיום רק יהודים מעטים חיים בסן מרינו. בשנת 2008 הוצב לוח הנצחה לקורבנות השואה ברחוב ויקולו די פורני (Vicolo dei Forni), הרחוב הצר, שלפי החשד היה אתר הגטו היהודי מימי הביניים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, כפי הנראה, לא גרו יהודים בסן מרינו, אך היא שימשה מקלט לכ-100,000 פליטים, מרביתם מתנגדי משטר מאיטליה. ביניהם היו גם יהודים שזכו להגנה תוך שגורמים במשטר המקומי הכחישו את דבר הימצאותם במקום. כל זאת נעשה אף על פי שגם בסן מרינו עצמה שלטה מפלגה פשיסטית ונחקקו בה חוקי גזע, שהוגדרו על ידי כמה חוקרים כמתונים יותר בהשוואה לאלו של הגרמנים.
כלכלת סן מרינו מבוססת על תיירות, ובימות הקיץ עיר הבירה עמוסה תיירים. הביקור שלי נעשה בתקופת החורף, בימים עם תיירות מועטה, אך הקסם התגלה גם לי, וזאת למרות מעטה שלג כבד שהקשה על התנועה, דבר שנחשב לנדיר במקום.
אחת משיטות הטיול שסיגלתי לעצמי, כדבר הראשון בביקוריי ברחבי תבל, היא לנסות ולקבל מידע מורחב על המקום שבו אני מבקר, אם באמצעות סיור כללי שמעניק תמונה רחבה על המקום או באמצעות ביקור במוזיאון מקומי שמעניק זווית על היסטוריית החיים שם ועד לימינו – וכזה מצאתי.
במרחק של כמה דקות נסיעה מהמלון שבו השתכנתי בעיר העתיקה, נמצא המוזיאון האתנוגרפי Casa Fabrica. המוזיאון הזה הוא פרי חלומו של תושב מקומי, בארטוליני אסיו. אדון בארטוליני, איש חביב במיוחד, בשנות ה-70 לחייו, גם הדריך אותי במהלך הביקור. בעברו היה שוטר, ותמיד נהג לאסוף חפצים מתרבות העבר של המקום: כלי עבודה ישנים, ריהוט עתיק, ביגוד ועוד.
לפני כ-20 שנה, בסיוע הממשל המקומי, קיבל בארטוליני מבנה חווה ישן ובו הציב את החפצים שאגר, ועד היום, מדי כמה ימים, מגיעים אליו תושבים מקומיים עם חפצים ישנים מסן מרינו, שאותם הם תורמים למוזיאון החשוב. עיקר החפצים המוצגים הם מהמאות ה-19 ה-20, כך שבביקור של כחצי שעה עד שעה אפשר להיזרק בקלות כ-100 שנים לאחור ולהבין טוב יותר להיכן הגענו.
הרובע העתיק בבירה הוא מעין הר של מוזיאונים, חנויות של מזכרות ומוצרים שונים (חלקם זולים יותר היות שגובה המס בסן מרינו נמוך). הביקור ברובע נעשה תוך צעידה קסומה והתבוננות אל עבר נופים מהפנטים. בכל כמה עשרות עד מאות מטרים מצויים מוזיאונים בתחומים שונים: היסטוריה, הגירה, אמנות וגלריות, בולאות, מטבעות, נשק, שעווה ועוד. חלק מהמוזיאונים מיועדים לילדים או מתאפיינים כמוזיאונים לביקור משפחתי.
בתקופת החורף חלק מהמוזיאונים סגורים או בתהליך שדרוג לקראת הקיץ, כך שהביקור שלי, בתקופה זו של השנה, התאפשר רק באחדים מהם. תיירים שיגיעו בחודשי האביב והקיץ יוכלו ליהנות מכל סוגי המוזיאונים, וגם ייחשפו לטקס חילופי המשמר המתקיים בכיכר החירות שבכניסה למבנה המהודר של הפרלמנט המקומי.
אחד המוזיאונים המרשימים בסן מרינו הוא המוזיאון הממלכתי של הרפובליקה של סן מרינו (Museo di Stato di San Marino). המוזיאון נפתח לראשונה בשנת 1899 (אם כי הועתק למקומו הנוכחי בשנת 2001), בארבע הקומות שבו יש מוצגים ארכיאולוגיים ואמנותיים מסן מרינו וסביבתה.
סן מרינו נודעת בהנפקת הבולים והמטבעות שלה, ואספנים מכל העולם דואגים שבאוספיהם יהיו תוצרים מהמדינה הקטנה. אחת מעובדות המוזיאון אמרה לי שתיירים מכל העולם מגיעים לעיתים במיוחד לביקור במוזיאון הבולים והמטבעות (Museum of Stamps and Coins), שנמצא קומה אחת מתחת ללשכת התיירות המקומית. "התיירים היפנים יודעים על כל בול חדש שאנחנו מנפיקים", אמרה לי בגאווה.
אכן, המוזיאון עם התצוגה הנאה, נותן הצצה לשלל בולים מתקופות שונות ולתכנים שונים ממאורעות היסטוריים, אישים נודעים, ועד לתרבות בת זמננו - בולי קומיקס, דיסני ועוד. שתי קומות התצוגה של המוזיאון מורכבות מאלפי יצירות המסייעות לשחזר חלק מההיסטוריה של הרפובליקה.
ועניין חשוב, אם כבר מגיעים עד לכאן: כשנכנסים ללשכת התיירות, מעל למוזיאון הבולים והמטבעות, ניתן לגשת עם הדרכון לדלפק עם ולקבל חותמת רשמית של סן מרינו ובול שיוצמד לאחד מדפי הדרכון תמורת חמישה יורו. זה הפך למעין נוהג של טיילים מקומיים להצטלם יחד עם הדרכון בעת ביצוע הטקס החביב. וכן, גם אני נהניתי מהחוויה.
מוזיאון האמנות סן פרנססקו (San Francesco Art Gallery), שבו אוסף ציורים ואמנות, נמצא בתוך מנזר הנושא את אותו השם. המוזיאון נחנך בשנת 1966, ובו מוצגות דוגמאות הקשורות למורשת האמנותית של המנזר ושל כנסיות פרנציסקניות (מסדר הפרנציסקנים הוא מסדר קתולי אשר הוקם בשנת 1209) ציורים על עץ ובד, פרסקו יקר מהכנסייה הסמוכה, ריהוט ולבוש מהמאה ה-14 עד המאה ה-18 ועוד.
כמו כן, בעיר העתיקה גלריה לאמנות מודרנית ועכשווית (Gallery of Modern and Contemporary Art), ובה כמה מאות יצירות ומיצגים אמנותיים. הגלריה הוקמה בשנת 1956, עם חניכת הביאנלה בסן מרינו בשנה זו. בגלריה מוצג האוסף הלאומי של אמנות מודרנית ועכשווית, המורכב ממאות יצירות המתוארכות לתקופה שהחלה בתחילת המאה ה-20. האוסף כולל רישומים, יצירות בצבעי מים, פסלים ותצלומים שהתקבלו בתרומה או נקנו או הוזמנו ישירות מהאמנים - בוגרים וצעירים כאחד.
מוזיאונים נוספים שניתן לבקר בהם הם מוזיאון השעווה המקומי (Museo Delle Cere). המוזיאון אומנם מעט מיושן, אבל יש בו כ-100 דמויות וכ-40 סצנות היסטוריות שונות. מומלץ להזהיר את הילדים, שמעבר לאזורים המוקדשים למסורות בסן מרינו, יש במוזיאון אזור המוקדש לכלי העינויים מתקופת ימי הביניים, ובו גם פסלי שעווה מדממים. כמו כן, ניתן לבקר במוזיאון הטיטאנוס (Titanus Museum), שמציג באמצעי מולטי מדיה מתקדמים את סיפורה של סן מרינו דרך המקומות והאישים שתרמו לעיצובה מכפר קטן ועד לימינו.
יש כמה כנסיות מהודרות בסן מרינו, וייתכן שהמפוארת מביניהן היא הבזיליקה עם צבע השיש הלבן, של הקדוש פטר (Saint Peter’s Oratory). המבנה הנוכחי הוא תוצאה של שחזורים רבים שנועדו לחזק את אותו. הארכיטקטורה של הכנסייה מרשימה, ומאופיינת בעמודים מאסיביים מבפנים ומבחוץ. פנים הכנסייה בסגנון ניאו-קלאסי והתקרה כיפתית עם עיטור מוזהב, וכן יש שם מזבח ובו דמות פסל של פטרוס הקדוש. באפסיס, החצוב בסלע, ניתן לראות שתי ערוגות אבן, שעדיין מיוחסות להן תכונות מופלאות, שכן על פי המסורת הן השתייכו לקדושים נוצרים.
לאחר העלייה התלולה אל פסגות העיר העתיקה מגיעים אל שלושת המגדלים הגבוהים שמופיעים כמעט על כל גלויה או מזכרת שרוכשים במקום, וזה לא סתם - שכן הם גם מופיעים על הדגל הלאומי והסמל הרשמי של סן מרינו. בשניים מהמגדלים ניתן לבקר. המגדל הראשון (Rocca or Guita) הוא העתיק מבין השלושה. הוא נבנה במאה ה-11.
לזמן קצר בהיסטוריה אף שימש כבית כלא. המגדל השני Cesta or Fratta)) ניצב על הפסגות הגבוהות של ההר. במגדל גם מוזיאון עם כ-1,500 כלי נשק מתקופת ימי הביניים ועד לימינו (שם המוזיאון: Museum of Ancient Weapons). המגדל השלישי (Montale) איננו פתוח לציבור. הוא נבנה במאה ה-14 וגם היה בעבר בית כלא.
רוב המבקרים יגיעו לעיר העתיקה, אך מעבר אליה יש עוד שמונה מחוזות שכדאי לבקר בהם. אפשרות לביקור מיידי באמצעות רכבל היא מפסגת העיר העתיקה, מהאזור הצפון-מערבי. תחנת הרכבל (במחיר של חמישה יורו הלוך-חזור) תוביל אתכם בתוך דקות למחוז הנמוך יותר בורגו מג'ורה (Borgo Maggiore). הנוף הנשקף מלמעלה מקסים. במחוז עצמו כמה חנויות, פאבים ומסעדות. למגיעים בימי חמישי בשעות הבוקר (החל מהשעה 8:00), יש במקום שוק שאליו מגיעים רוכלים מהסביבה ומוכרים חפצים שונים, מזון, מזכרות, פירות וירקות.
יומיים מלאים של טיול בסן מרינו עשויים להספיק, לנשום טבע על פסגת ההר, לאכול טוב, לבקר בכמה מוזיאונים ולהשקיף על נופים קסומים במרחב.
התרעות פיקוד העורף