לראשונה הגעתי לפריז בקיץ 1976, ברכבת הלילה מלונדון. בידי היה מספר הטלפון של בת דודתי שהייתה אמורה לאסוף אותי מתחנת הצפון, גאר דו נור. אלא שמשהו השתבש וכל ששמעתי היה מענה אוטומטי בצרפתית. ארבע שנות תיכון, חמש שעות שבועיות, לא סייעו לי נוכח שיטפון המלל המהיר. עוברת אורח הוזעקה לסייע ותוך שניות נוצר הקשר המיוחל. דווקא נחמדים הצרפתים, הייתה המסקנה מהתרחשות הפתיחה הפריזאית שלי. הייתה זאת תחילת שבוע של שיכרון חושים.

הבסיס שלי היה בדירה צנועה ליד כיכר שארל דה גול על מזרן שהונח על רצפת הסלון. מצויד במדריך “לפיד” דילגתי מאטרקציה תיירותית אחת לזאת שאחריה – המוזיאונים הלובר, האורנז’רי וז’ו דה פום, שדרות אליזה ובולבאר סן מישל, גני הטילרי וז’רדן לוכסמבורג, הפנתיאון, קתדרלת 

נוטרדם, שייט על הסיין, הרובע הלטיני, גלרי לאפאייט והמונמרטר.

פקדתי את קברו של ג’ים מוריסון בפר לאשז ונסעתי לוורסאי. רק על טיפוס למרומי מגדל אייפל ויתרתי. למרות התקציב הדל זכיתי לטעום מנות ומאכלים שטרם הגיעי רק קראתי עליהם. ביום האחרון לשהותי בעיר האורות הוזמנתי לארוחת יום ראשון משפחתית, שהחלה בחצי היום ונמשכה עד לשעות הערב. הייתה זאת ארוחה מהסוג שאני אוהב לצפות בה בסרטים צרפתיים, שכותרתם הקיבוצית יכולה להיות “חופשה בכפר”. היו בה: הרבה יין, מנות פשוטות אך מרתקות, הרבה מלל פוליטי ולא מעט צחוק. התאהבתי בהווייה הפריזאית. 
 

זיכרונות מאותם ימים שמורים באלבומי תמונות שמעלים אבק על מדף כלשהו. כיום אני משתף במסעותי את חברי לאתרים החברתיים. אפשרות השיתוף בחוויית האהבה לארץ אוכלי הצפרדעים הלהיבה גם את צבי חזנוב, שהקים לפני כשנתיים אתר אינטרנט ושמו “פרנקופילים אנונימיים”.
 
 בשבוע שעבר עלתה לאוויר גרסה עדכנית ומשוכללת של האתר, המציע לקוראיו מידע וכתבות של אוהבי פריז וצרפת. אפשר למצוא שם מידע טריוויאלי אך חשוב לצד כתבות על רובע, חבל ארץ או מסעדה, עם שפע של חוויות אישיות של נוסעים ששבים ומתאהבים בבירה הצרפתית או במחוזות שונים של המדינה.
 

יש אפילו פלאפל


הקשר של צבי חזנוב לפריז ולצרפת הוא מקרי. הוריו, שעלו לישראל מרוסיה, העדיפו לטייל מעבר לים על פני רכישת מכונית או שדרוג בורגני אחר. כך הכיר הילד הירושלמי את אירופה, שמכל ארצותיה בחר להתאהב בצרפת. “בפריז יש נשמה ומסתורין”, הוא אומר. כיום הוא מגדיר זאת כהתמכרות. ההרפתקה האינטרנטית של חזנוב החלה כבלוג, אחר כך הוקם האתר וכיום יש בו תעבורה של מאות גולשים ביום. בדף הפייסבוק שלו 2,800 חברים. צבי חזנוב הוא איש שיווק, אך אט־אט הוא גולש לעבר התמקצעות בתחום התיירות בצרפת. הוא מנחה ערבי שנסונים ומדריך קבוצות מטיילים בפריז. הוא שם דגש על תרבות והיסטוריה ומעדיף את הקלאסי על המודרני. “מצדי שיפוצצו את מרכז פומפידו”, הוא אומר.
 

בתחילת הכתבה מנינו את האתרים הפריזאיים שביניהם מדלגים תיירים בביקורם הראשון בעיר. בביקורים נוספים – חזנוב המתקרב לגיל 40 סופר כבר 22 נסיעות לפריז – מבקשים לגלות את מכמניה של העיר. גם לחזנוב יש רשימה לא סודית של מקומות כאלה.

 

פארק מונסו. צילום: תלמה אדמון 

מוזיאון “הקרנבלה” לתולדות פריז הוא הראשון שבהם. המוזיאון ממוקם ברובע האהוב עליו, המארה - הביצ‏ה - באשר בעבר היה זה אזור ביצות עד שיובש במאה ה־13. בתחילת המאה ה־17 יזם המלך אנרי הרביעי את הקמתה של כיכר דה ווז' המרהיבה (ויקטור הוגו התגורר שם 200 שנים אחר כך). הרובע נעשה לאזור מגורים אופנתי והוקמו שם ארמונות אחדים בידי משפחות האצולה של פריז.

לימים נטשו הללו את הרובע ואת מקומם תפסו אחרים, ובהם יהודים רבים, שהיגרו אל פריז ממזרח אירופה. סיור בסמטאות הרובע יפגיש את התייר עם שלטים של מוסדות יהודיים, חנויות ספרים וחנויות למזון כשר של הקהילה, וגם דוכנים לממכר פלאפל. כיום זהו רובע בוהמי עם גלריות, מוזיאונים, חנויות בוטיק וקהילה הומוסקסואלית גדולה.
 

המוזיאון לתולדות פריז שוכן בארמון בצורת האות ח’ העוטף גינה מטופחת. חזנוב מספר באתר שלו שהמוזיאון לתולדות פריז הוקם בין השנים 1866 ל־1880. בשנת 1989 הוחלט לאחד את הבניין עם ארמון סן פארגו הסמוך, ונוצר קומפלקס מוזיאוני גדול שמציג פסלים, תמונות, שלטי חוצות ודגמים ממוזערים של מבנים ורחובות, המספרים את ההיסטוריה של בירת צרפת עד ראשית המאה ה־20. הכניסה ללא תשלום.
 

רובע המארה נפרש על פני הרבעים השלישי והרביעי של העיר. הוא גובל במרכז פומפידו ובתחומו מצויים מוזיאונים נוספים כמוזיאון הארכיב הלאומי ומוזיאון פיקאסו, שנפתח לפני חודשים אחדים לאחר תהליך חידוש שארך חמש שנים. המוזיאון שוכן גם הוא בארמון, הוטל סאלה, והוא אוצר 5,000 יצירות של האמן הפורה, שרק חלקן מוצג בארבע קומות המוזיאון. השפע היחסי של הארמונות ברובע מארה אפשר לרפובליקה הצרפתית להעניק ארמון גם למוזיאון לאמנות ולתולדות היהדות. המוזיאון מציג פריטים פולחניים, יצירות של אמנים יהודים ומסמכים המשקפים את תולדות הקהילה.



כביש עוטף פריז

עוד מוזיאון שאהוב על חזנוב ממוקם ברובע השמיני ליד אחד הגנים היפים של העיר, פארק מונסו. סביב הפארק נבנו בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 בנייני מידות על ידי מתעשריה של פריז, ובהם משפחות של בנקאים יהודים. אחת מהן הייתה משפחת דה קמונדו. בית המשפחה נבנה כהעתק של הטריאנון הקטן בוורסאי והבנקאי היהודי משה דה קמונדו, שהיה אספן של ריהוט ויצירות אמנות מהמאה ה־18, הציג שם את רכישותיו. אחד מבניו, ניסים, התגייס לצבא הצרפתי ושירת כטייס במלחמת העולם הראשונה. הוא נהרג בקרב אווירי ב־1917 ואביו החליט שלאחר מותו יועבר הבית על תכולתו לממשלת צרפת, שתקים בתמורה מוזיאון שייקרא על שם הבן ניסים. מוזיאון ניסים דה קמונדו ניצב ברחוב מונסו.


מוזיאון הרנסאנס. צילום: תלמה אדמון 

 פארק מונסו שונה במידה מסוימת מגניה האחרים של פריז. היוזמה להקמתו הייתה של הדוכס מאורליאן, בן דודו של המלך לואי ה־16. הדוכס ביקש שיקימו את הגן, שנועד להיות ציבורי, כ”גן אנגלי”, והוא נחנך ב־1779. על פי דרישותיו של הדוכס שתלו בו פירמידה מצרית, שורת עמודים רומיים, פסלים, בריכת מים, אוהל טטרי, טחנת רוח הולנדית, מקדש שהוקדש לאל מארס, מצודה סינית, יקב איטלקי וגם מערת קסמים. כמובן שלא כל שיגעונותיו של הדוכס נשמרו עד היום, אולם הגן, שברבות השנים הוצבו בו פסלים של אישי תרבות צרפתים, מוסיף למשוך מבקרים רבים. 
 

גם סביב פריז יש אטרקציות תיירותיות לרוב, שאל מרביתן – למעט ורסאי ודיסנילנד – תיירים רבים אינם מגיעים, אף על פי שמדובר בנסיעה שאינה אורכת יותר משעה. איל דה־פרנס, זהו שמו של המחוז, והוא “היהלום שלא התגלה”, אומר צבי חזנוב. אחת הפנינים היא Ecouen. עיירה קטנה המתהדרת בטירה גדולה, שמארחת את מוזיאון הרנסנס הלאומי של צרפת. המוצגים הפרושים על פני שלוש קומות מקיפים קשת רחבה של דיסציפלינות, החל מציור, עבור ברהיטים ובשטיחי הקיר וכלה בכלי עבודה, פאר היצירה שנאספה בצרפת בתקופת התחייה. הטירה עצמה יושבת בפאתי יער והיא מוקפת כרי דשא. אקואן מצויה מצפון לפריז וממערב לשדה התעופה שארל דה גול. הנסיעה אליה ברכבת מגאר דו נור אורכת 17 דקות. 
 

לא הרחק משם מצויה טירת שאנטיי. היא יושבת בעיירה שאנטיי שבחבל פיקארדי הגובל מצפון באיל דה־פרנס. זהו אחד הארמונות היפים שראיתי בצרפת. למעשה מדובר בשני מבנים עיקריים המרוחקים כק"מ זה מזה. על פני השטח הנרחב של הארמון שרועים גנים מטופחים ויער. המבנה הגדול, שנהרס בימי המהפכה ושוקם אחר כך, מאכסן את מוזיאון הסוסים הלאומי. המבנה הקטן המוקף אגם הוא המעניין מבין השניים, באשר הוא מארח את מוזיאון קונדה, אחד המוזיאונים המרתקים של צרפת עם רשימה ארוכה של יצירות אמנות מפורסמות. הוא שני רק ללובר בהיקף אוסף היצירות שנוצרו לפני 1850.


ארמון שאנטיי. צילום: תלמה אדמון 

בנוסף לאיכות המוצגים, המסייר באגפי המוזיאון יתרשם מן המבנה, הגלריות וכן מן הקאפלה, הספריה ואולם התהילה. זה המקום לציין כי הקצפת הנוצרת מהקצפתה של שמנת מתוקה מקורה במטבח הארמון, ולכן היא קרויה קרם שאנטיי. היא הוגשה לראשונה בארוחה שהוכנה למען המלך לואי ה־14. 
 

מפריז מגיעים ברכבת לשאנטיי בתוך 25 דקות (אפשר גם עם הרכבת הפרברית RER) ואף על פי שנדרשות כ־30 דקות הליכה מן התחנה לארמון (אפשר לקחת מונית), המאמץ שווה. צבי חזנוב יטוס לפריז בספטמבר. מצא דיל. אלא שהפעם הוא ירחיב אופקיו וירחיק עד לאלזס. פרנקופילים לא אנונימים הבטיחו להצטרף אליו.