זאב פרל, ששימש במשך עשר שנים, מ־1983 עד 1993, כראש העיר של צפת, דור תשיעי במקום, לא חשב אף פעם לעזוב את העיר ועדיין מנסה לקדם את האפשרות שאנשים יעצרו בה ואולי אף ישקלו לגור בה. כשהוא שומע את נושא הפגישה, “ערים עם פוטנציאל לא ממומש”, פרל לא שש להיפגש. “שוב תשחירו אותנו?”הוא רוטן. “לא”, אני מבטיח. “רק נדבר”. “שום מילה על ראש העיר הנוכחי”, הוא מבקש כתנאי. כזכור, ראש העיר אילן שוחט נעצר לאחרונה בחשד לשורת עבירות, בהן לקיחת שוחד, העלמת הכנסות, מרמה והפרת אמונים. אני מבטיח לו שזה לא הנושא.

אני פוגש את פרל בבית שבו נולד, מבנה עתיק ויפה, שבו ממוקם כעת בית הקפה האופנתי “מיכאל”, ואת קירותיו מעטרים ציוריה של הבעלים, ענת אדרי, אמנית צפתית. “אתם חייבים לטעום מהחומוס, דבר כזה אין אפילו בתל אביב”, פרל אומר, ועוד לפני שאמרנו “צפת” כבר נחה על השולחן צלחת מסבחה, עם ביצה בצד. “מי לא ישב בבית הזה? בגין, שמיר, דוד לוי, אריק שרון”, הוא מחייך.

“אלו היו ימים שבהם הדמוגרפיה של העיר הייתה שונה. פחות חרדים ויותר אוכלוסייה ותיקה, צפתית. פאזל חברתי מדהים. הרי כשאמרו בזמנו ברומניה ובפולין ‘צפת’ - זה היה משהו. שולחן ערוך, קבלת שבת, האר”י הקדוש. כולם רצו להגיע. בקיץ היינו משכירים את הבית. אני זוכר את שייקה לוי מהגשש החיוור מסתובב עם מכנסיים קצרים, ישן בחדר שלי. צפת הייתה החלום, כמו פרובאנס בצרפת, ותזכור שבתל אביב לא היו מזגנים, וכאן תמיד היה נעים”.

להוריו של פרל היה בית מלון בשם “הרצליה”, אחד הוותיקים בעיר, שנפתח עוד ב־1925. אבל עם השנים הלכה צפת, מארבע ערי הקודש, ואיבדה את המוני תייריה. “פעם העולם היה סגור”, מסביר פרל. “נסענו מקסימום לקפריסין, כדי לקנות מגהץ חשמלי. היה לוקאל פטריוטיזם וגם לא היה כסף לאנשים. הפאר ניצח אותנו עם השנים. העולם ניצח, המזגן ניצח”.

כיום מתגוררים בצפת כ־34 אלף תושבים, והיא מדורגת במקום 4 מתוך 10 בדירוג הסוציו־אקונומי. בשנים האחרונות עברו עוד ועוד משפחות חרדיות להתגורר בעיר, וכיום מספר המשפחות החרדיות בעיר מגיע לאלפים, והן חלק גדול מאוכלוסיית העיר.

זאב פרל. צילום: אריאל בשור

ילדיו של פרל לא חיים בה היום, בהם גם הזמר והיוצר איתי פרל, שמעדיף את החיים בבאר שבע על פני מי שהייתה בשנותיה היפות פנינת הגליל. “אני אשם, שלחתי את הילדים שלי ללמוד”, פרל מתלוצץ. “יש הרבה שנשארים, ואני לא אוהב את אלה שעוזבים ומאשימים את העיר. אני ליברל. חיה ותן לחיות, אבל אנחנו מכירים את טבעם של החרדים. מרצונם או שלא, הם מצרים צעדים ובעיקר פה. זו הרי לא ערד, זו צפת עיר הקודש. חלק מהאנשים שבאו הגיעו עם חזון. רוצים להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר אותה למאה ה־16, ואני לא מוכן. כל הזמן יוצא לי להתווכח איתם”.

אל השולחן מצטרפת בעלת בית הקפה, אדרי, שמנהלת מקום עכשווי עם הופעות חיות בלילה וקהל שבו אפשר למצוא גם הרבה דתיים, אפילו חסידים. “חינכתי את הקהל”, היא מספרת. “אתם רוצים לקבל את חוקי המקום? בבקשה. לא רוצים? לא חייבים. יש פה זמרות על הבמה, והן ימשיכו לשיר. יושבים חבר’ה עם פאות, ולא היו לי בעיות. להפך, הם מברכים”.

לא חששת לפתוח עסק בצפת?

“חזרתי לעיר משום שיש בה אוצרות שהלוואי שהצפתים בעצמם היו יודעים עליהם. יש נוף ילדות, שורשים, אבל מעל הכל לעשות משהו פה זו שליחות, העיקר שהעיר לא תלך לאיבוד. בין ילידי צפת יש הרבה אנשים מוכשרים שעזבו לערים הגדולות, הצליחו ואין סיבה שלא יחזרו, לפחות כדי להשקיע. בעיני נטישה היא לא חוכמה. צריך להילחם על העיר. היו לי חששות כשפתחתי, אבל אני מאמינה שאם בן אדם קם בבוקר ועושה דברים שהוא אוהב, אז לא משנה איפה, תהיה בזה ברכה. סבלנות - פירותיה מתוקים. נכון שקצב ההצלחה אטי יותר, אבל יש גם שכר רוחני”.

צפת מממשת את הפוטנציאל?

“העיר הולכת לאיבוד, נקודה. צריך להביא לפה פעילות כמו בירושלים. אני מאמינה שדרך אמנות ותרבות אפשר יהיה להרים אותה בחזרה. לקחת את המדרחוב, לקיים פסטיבל כל השנה. לתת לאנשים לצאת החוצה”.

“חי, נושם וממש בועט"

לאחר שאנו נפרדים מאדרי, פרל מתחיל לנווט אותנו בסמטאותיה של העיר. בשנים האחרונות הוא משמש כמדריך תיירים, מכיר כל פינה, כל אבן. “כשאתה בא לריו דה ז’ניירו אתה לא הולך לשכונות העוני האיומות, יש הרי צרות בכל מקום, וגם בניו יורק יש סלאמס”, הוא אומר. “בצפת יש זוהר, יש בה סיפורים של 2,000 שנה, יש דרמה”.

לראש פינה הסמוכה יש אופי הרבה יותר יוקרתי.

“למה? כי היא שמרה על צביונה והקפידה לא לקבל אוכלוסיות מוחלשות. כפר תבור ומטולה שמרו על האופי ושיקמו את עצמן יפה, אבל בצפת מי שבא ברוך הבא, ואני גאה בזה. ככה חינכו אותי. קלטתי עלייה מרוסיה ומאתיופיה. אנחנו קודם כל בעד המדינה, אני אוהב אותה”.

ראש פינה היא מרכז קולינרי מוכר באזור, ויש בה גם סינמטק, שפרל חבר בוועד המנהל שלו. “אני מאמין באזוריות”, הוא מסביר. “היום מתרקם כאן דבר יפה, האשכול המזרחי. הרשויות בגליל המזרחי עובדות ביחד ומחליטות כל שנה מה לפתח. כולנו חיים באזור, והרי לא כל מי שגר בגבעתיים רואה סרט בגבעתיים, הוא רואה בתל אביב. אז אני לפחות פעמיים בשבוע מגיע לסינמטק בראש פינה. זה עשר דקות נסיעה מכאן”.

אתה מוותר על העיר שלך?

“לא מוותר. בית חולים זה צפת, מכללה זה צפת. יש לנו סדרת תיאטרון, ישראל גוריון היה כאן לא מזמן. היום יש יותר תרבות מלפני 20 שנה”.

אנו עוברים ליד מרכז חנויות קטן, שפיתח יאיר מור, תושב ראש פינה. מור אומר לנו שאפילו 5% מהפוטנציאל של צפת לא ממומשים ומפנה אותנו לזוהמה, שנחה ליד. “צפת היא עיר יפהפייה, אבל מוזנחת, מושחתת”, הוא אומר. “יש פה מישהו שלקח מגרש חניה עירוני ובנה עליו בניין, ממש באמצע. אתה יכול לעשות את זה בתל אביב? בחיים לא”.

אין הרבה תיירים בעיר ביום שבו אנו מסיירים. כשאנו הולכים במרכז התיירותי, אחד המוכרים מתלוצץ על הפרסומים העירוניים שלפיהם בצפת עוברים 1.2 מיליון תיירים בשנה. “בשביל להגיע למספר כזה צריכים להגיע כל יום 70 אוטובוסים, כולל שבת וכיפור”, הוא אומר.

אני עוצר ברחוב את קרלה מרכוס, מהתיירים הבודדים שמשוטטים ברחובות. היא יהודייה ממדינת מיין שבארצות הברית, שזהו לה הביקור הראשון בישראל. “זו עיר שתמיד שמעתי עליה, היא מיוחדת וחשובה לנו מהפן הדתי”, היא מסבירה. “לדעתי דווקא הצביון החרדי שומר על האופי והמסורת”.

צפת. צילום: אריאל בשור

איך את חווה אותה לעומת ערים עתיקות באירופה?

“יותר קטנה, אינטימית, ולכן יש בה יותר נשמה”.

היא מוזנחת בעינייך?

“היא מיוחדת ומקסימה, לא שמנו לב להזנחה”.

לדברי פרל, הבעיה היא שרק התיירים היהודים מגיעים לכאן, משום שאין בעיר אתרים החשובים לנצרות. אנו עוצרים בגלריה “מקדם” לאמנות מודרנית, שפתח אהוד יותם, יליד צפת, שחי בניו יורק ובסינגפור ולבסוף חזר לעיר. “חייתי בארצות הברית, וכשסיפרתי שאני מצפת, הייתי זוכה לתגובות כמו: ‘וואו, צפת, היינו שם’”, מספר יותם. “ראיתי שכל אמריקאי שאני פוגש היה כאן דרך ‘תגלית’ או בטיול בר מצווה. כשאני אומר לישראלים שאני מצפת, התגובה היא: ‘עיר עם דוסים, מה אתה עושה שם?’. הבנתי שיש כאן משהו, ובאחד הביקורים קלטתי שזה חי, נושם וממש בועט. זו השקעה טובה מאוד”.

עוברים כאן אנשים?

“בגלריה מציגים אמנים ישראלים בסדר גודל בינלאומי, ואני פוגש הרבה תיירים שנכנסים ומדברים איתי בנשימה אחת על צפת, פריז וניו יורק. כאן אין לי פריבילגיה לדעת מי מגיע. בתל אביב פגשת את הלקוח יום לפני, ולמחרת אתה יודע בדיוק מי הוא. כאן אני פותח, ומה שקורה, קורה. יכולים לקרות דברים שלפעמים אני בעצמי לא מאמין. אתה פוגש אישה שבסוף הסיור נותנת כרטיס ביקור, וזו איילין רוקפלר. אתה אומר ‘וואו’. היא באה לטיול ואף אחד לא ידע, בלי זרקורים. אין כזה דבר יום מת”.

ובכל זאת, מה לא דופק בצפת?

“אני לא יודע איך לא הוקם כאן עד היום בית ספר לאמנות. יש מקום יותר מתאים לשלוחה של בצלאל? זה היה שומר את העיר על ווליום גבוה. לצערי, לא נעשה מספיק ברמה הלאומית, וחבל, כי יש הרבה מה לעשות. הרי כולם חיו פה. נחום גוטמן ומארק שאגאל וציונה תג’ר. הם באו לקבל השראה”.

ליותם יש כבר שתי גלריות בעיר, אבל הן סגורות בשבת. לו הדבר אינו מפריע, מאחר שהוא חובש כיפה. “כשמישהו בא מבחוץ לצפת, דווקא מהמקום החרדי השבת היא מאוד תיאטרלית”, הוא אומר. “שבת פה זה כמו ללכת בתוך תיאטרון. כולם יזמינו אותך, יברכו ב’שבת שלום’. גם כשהגלריות סגורות, עדיין יש בשבת אופי. אם הייתי חילוני, אז בשמחה הייתי מראה את זה לאורח. אתה רואה את הבית ממול? גרה שם משפחה של חסידי צאנז. בתוך כל המקום המשוגע הזה יש חיים תוססים”.

פרל זוכר שכשהוא היה ראש עיר, היו מקומות פתוחים בשבת. לפני שנים אביו היה הולך בערב שבת להתפלל ואחרי זה יוצא למועדון. אלו הימים שבהם בגשש החיוור היו אומרים: “אח טבריה, טבריה, לו היית צפת”. “הילדים שלי רוצים להיות חלק ממדינת ישראל ורוצים שגם צפת תהיה”, הוא נאנח. “הם גדלו פה, לא מגיע להם? לשיטתך לא מגיע”.

“אתה יודע מה קורה בצפת בימי חמישי?” משיב לו יותם. “יש אמריקאים שחיים פה, מובלעת בתוך מובלעת. הייתה לאחרונה הופעה של נגן בלוז, אומנם עם פאות, אבל אחד שנתן בראש. נכון, בשביל להגיע למקומות האלה צריך לדעת באיזו דלת לדפוק”.

“להמציא את הגלגל"

ביום שאנו מבקרים נערכת בצפת התערוכה הכללית, שממוקמת במה שהיה פעם מסגד השוק. התערוכה פועלת מ־1952 ומציגה יצירות של אמנים צפתים. המקום, למרבה הפלא, פתוח גם בשבת. “היא פתוחה מעשר בבוקר ועד שתיים בצהריים, ובציפורניים שומרים שם על הסטטוס קוו”, פרל מספר. “רק שאף אחד לא בא, כי אומרים שצפת סגורה. אתה לא נוסע שעתיים בלי שיהיה לך בית קפה. אני אומר בקול רם שאני רוצה שיהיה פתוח גם בשבת”.

“הטענות שלי הן לא לציבור החרדי, אלא לציבור החילוני שוויתר על צפת”, מוסיף יותם. “הילדים שלא נשארו כדי להיאבק. לא נתנו את נוכחותם ואמרו ‘אנחנו כאן’. יש פה חוסר יוזמה, וצריך יזמים ותמריץ ליזמים. אני אומנם מתעסק באמנות, אבל חלק גדול מהזמן הראש שלי בתיירות. למה אני צריך לחכות לאמריקאי שיבוא? לא פתחתי עסק תיירותי, פתחתי גלריה”.

נדמה שצפת, עיר עם פוטנציאל אדיר, חומקת לנו מבין האצבעות, משום שהיא נשכחה הרחק מאחור. אלא שפרל לא מוותר. “טוב לי פה”, הוא מצהיר. “בשבת הייתי בסרט ובשלישי אני בהצגה. אני חי, אבל ביום־יום מודה שקשה. יש אוכלוסייה חלשה, לכן צריך למצוא גיוונים, להמציא כל הזמן את הגלגל. בית החולים שלנו מתפתח ומשתכלל, יש פקולטה לרפואה. אם נגרום לאיכות חיים, זה יגרור לכאן אנשים. יעבדו בכל הגליל, אבל יגורו בצפת. עכשיו בונים כאן שכונה גדולה במורדות, מצד שמאל. בואו תקנו שם דירות, אל תזלזלו”.

צפת. צילום: אריאל בשור

מעיריית צפת נמסר בתגובה: "בשלוש השנים האחרונות גדלה משמעותית תנועת התיירים והמטיילים לבירת הגליל, צפת. כתוצאה מכך נפתחו בה בשנים האחרונות שישה מלונות בוטיק ולצדם יקבים, מסעדות גורמה ובתי קפה פעילים ולמעלה מ־120 צימרים יוקרתיים, 50 מהם בעיר העתיקה. כמו כן נפתח בעיר העתיקה מרכז כיתות אמן למוזיקה אתנית, חאן "החמור הלבן", מרכז צעירים עירוני ועוד.

לצד אלו, אנו מודעים לדרך ארוכה שנמצאת לפנינו על מנת למצות את פוטנציאל התיירות האדיר. התחלנו בפרויקט של סיורים מודרכים חינם, פיזור נקודות דיגיטליות לסריקה בטלפון הנייד, שילוב מערך התרבות עם התיירות, פתיחת מוקדי שירותים ציבוריים נוספים ושדרוג מערך הניקיון. בשנתיים הקרובות ייצאו מיזמים רבים לפועל, ובראשם מערך דיגיטלי מתקדם לתייר והקמת כיכר תיירות ענקית בדומה לערים עתיקות אחרות בעולם.

"לצערנו, העיר לא זכתה לשום תמריץ וסיוע מצד ממשלות ישראל, ובאופן טבעי לעירייה אין יכולות לשקם ולטפל בכל מבני העיר העתיקה בכוחות עצמה. על כן אנחנו פועלים לרוב באופן עצמאי ומנסים לשמר את העיר העתיקה תוך עבודות שיקום ושדרוג. בימים אלו אנחנו נמצאים בתהליך של הגשת הצעת מחליטים על צפת למשרד האוצר לצורך סיוע נקודתי".