אביב 1975, אילת. טסתי בחיי כבר מאות פעמים, אבל את הטיסה הראשונה שלי כנראה לא אשכח לעולם: מטוס ארקיע, לדעתי דאש 7, שהחליף את מטוס הדקוטה המיתולוגי, נשא אותי, בן 5.5, משדה התעופה בחיפה לאילת. גולת הכותרת מבחינתי הייתה חלוקה של סוכריות חמוצות, מלבניות וצבעוניות לקראת הנחיתה. רוצה לומר, ארקיע הייתה הראשונה שלי.
לא בכל יום מקלפים בישראל את הניילון ממטוס חדש, אבל עם כל הכבוד למאורע, לדעתי זו הפעם הראשונה בדברי ימי התעופה הישראלית שחברה מקומית זוכה לדגם הראשון בעולם של מטוס כלשהו, הראשון לעזוב את פס הייצור. תגידו שלום ל־A321LR של איירבוס. תכף נתעכב על האותיות LR, אבל קודם כל, ברוכים הבאים לעולמן הקסום של חברות התעופה. בגדול, מדובר במשחק עם שתי שחקניות ענק: בואינג ואיירבוס. מי גדולה יותר, אתם שואלים? ובכן, זה כמעט חצי־חצי: לבואינג עדיין נשמר יתרון במטוסים הרחבים, בעלי שני המעברים, כאלה שבעבר קראנו להם בשם הגנרי “ג’מבו”.
הדובדבן שבקצפת בעסקה הזאת נשמר כרגיל לסוף: חרף משא ומתן שנמשך כבר כשבע שנים, ואף שארקיע כבר סגרה רכישה של שני מטוסים נוספים, הרי שהמטוס שיועד לה היה השני מסוגו. רצה הגורל, וחברת התעופה שהייתה אמורה לזכות במטוס הראשון נקלעה לקשיים תזרימיים, וכך זכתה ארקיע לעשות היסטוריה קטנה.
מי שמלווה את הנסיעה כמנחה הוא איש הערוץ הראשון והמיתולוגי, יגאל רביד. הוא מתרגש לנוכח ההחלטה לקרוא למטוס החדש על שם אהוד מנור. כמנחה האירוויזיון של 1999 בירושלים, יש לרביד שק של זיכרונות ממי שנחשב לאיש ששיגר הכי הרבה שירים (יותר מכל יוצר באירופה בדברי ימי האירוויזיון) לתחרות. מי שעומד מאחורי בחירת השם הוא אבי נקש, יו”ר פעיל של החברה שרכשו האחים נקש בשנת 2006.
התרעות פיקוד העורף