סוכנויות הנסיעות לחו”ל ספגו מכה כלכלית מכרעת ואולי הקשה ביותר מבין העסקים במשבר הקורונה, עם 100% פגיעה בהכנסות. בשעה שבתיירות הפנים מתחילים להתאושש, בענף התיירות היוצאת המשבר בשיאו מבלי לראות את סופו, עם אין ספור משוכות לעבור עד לסיומו. עסקים משפחתיים, שחלקם הוקמו עם המדינה מחשבים מסלול מחדש למה שהיה במשך דורות מפעל חיים.

“אבי, ליאון, שהקים את העסק בעמל רב, מסתגר בבית מאז תחילת המשבר”, מספר עידו קוזי, הבעלים של משרד הנסיעות נתיב טורס בקריית אונו. “הוא צופה במפעל חייו מתמוטט וקורס כמגדל קלפים לנגד עיניו בעצב רב. כל חייו עבד קשה והדביק שלושה דורות בחיידק - אותי ואת נכדותיו. כולנו עובדים בעסק שגדל ושגשג. והוא תמיד גאה בפידבק המופלא מהלקוחות על השירות שלנו. מאדם פעיל שמתייצב במשרד בכל יום ומתכנן מסלולים וטיולים, הוא עבר לעשות זאת בבית. העצב, חוסר התעסוקה והבדידות השפיעו גם על הבריאות שלו כמובן”.

משרד הנסיעות נתיב טורס קיים 40 שנה. ליאון קוזי, המייסד, הקים אותו בשנת 1980, ומאז עובדים בו שלושה דורות: בנו עידו קוזי, ושתי נכדותיו עמית ונועם. “אבא עלה לארץ מטורקיה וחי לבד ללא המשפחה”, מספר עידו. “הוא החל לעבוד כשליח בחברת פלטורס, וכשרצה להתקדם למשרת פקיד, שאלו איזה שפות הוא דובר. הוא ענה מיד אנגלית וצרפתית, למרות שלא ידע מילה באנגלית, וכך יצא שבכל שיחה באנגלית, רץ מיד לשירותים או לעיסוק אחר וענה רק לאלה בצרפתית. כמובן שמאז למד והתקדם וכיום הוא דובר שבע שפות על בוריין. על אף גילו, לפני הקורונה היה מגיע בכל יום למשרד והחדיר בכל השושלת את אהבת המקצוע. אנחנו חיים ונושמים את העסק. תיירות זה חיידק, לא סתם עבודה”.

 נתיב טורס: (מימין לשמאל) נועם קוזי, עמית פלס ועידו קוזי עם המייסד ליאון קוזי נתיב טורס: (מימין לשמאל) נועם קוזי, עמית פלס ועידו קוזי עם המייסד ליאון קוזי

המשרד המשפחתי שמארגן טיולים ועובד מול חברות עסקיות, לקוחות יוקרה ולקוחות פונדקאות, קיבל חבטה עצומה. “פתאום ביום אחד מורידים את הגרזן וסוגרים את השאלטר ואין עבודה ופרנסה”, ממשיך עידו. “לוקחים לך את הדבר שאתה הכי אוהב לעשות. אנחנו הראשונים שנכנסנו לתקופה הזאת, מיד בסגירת השמיים, ואנחנו לא רואים אור בקצה המנהרה כי אין שום צפי לפתיחה. וגם כשיפתחו ברור לנו שכנראה זה יהיה למדינות ספציפיות, הירוקות. ואז נעמוד בפני הדילמה האם שווה מבחינת ההוצאות לפתוח את המשרד בשביל שלוש־ארבע מדינות. מצאנו עצמנו בחודש מרץ במצב שכל הכרטיסים והעבודה ירדו לטמיון, ונאלצנו לשבת ימים ושעות כדי לדרוש כספים מחברות תעופה, להחזיר ללקוחות, שעבור חלק גדול מהם עדיין לא קיבלנו. הושקעה פה עבודת הכנה אדירה לקראת העונה ואף אחד לא משלם לנו ומפצה אותנו”.

“המדינה עושה הפרדה בין תיירות פנים וחוץ, אך צריך להבין שהפנים לא תשתקם עד שלא יפתחו את השמיים ויאפשרו טיסות”, מוסיפה עמית פלס, בתו של עידו שעובדת בעסק 11 שנה. “התחושה כיום היא שהממשלה הפקירה אותנו – אין אבא ואמא שלוקחים אחריות על הענף ואנחנו נזרקים בין משרד למשרד. זה ענף שמגלגל המון כסף ומפרנס המון משפחות, ובמקום שהממשלה תמצא גוף שייקח אחריות ויעסוק בפתיחת השמיים וידאג לאנשים מאחורי המספרים, יש תחושה של הפקרה. סקטור עסקי שלם נעצר, אי אפשר לנהל כלכלה של מדינה שלמה עם שמיים סגורים. ביום שלא תהיה ברירה נצטרך אולי לחשוב על כיוון חדש.

"אבל אני לא רוצה לחשוב על זה כי יש פה מפעל חיים של כל המשפחה. אני מילדות יונקת תיירות, ובתוך כל המצב הזה אנשים הבינו את החשיבות של סוכן נסיעות במענה בעת משבר, וכולנו התגייסנו להחזיר מטיילים הביתה, בהתנדבות מלאה. המדינה חייבת קודם כל להאריך חל”ת לעובדים ולהחריג את הענף במענקים מותאמים. יש המון תסכול בענף. יש הרבה אמהות חד־הוריות, המון עסקים משפחתיים ואנשים חוששים מהיום שאחרי. רק אתמול סוכנות ותיקה הודיעה על מצב של הקפאת הליכים, ואני מאמינה שמעכשיו זה יהיה כדור שלג”.

כוננות ספיגה

ענף סוכנויות הנסיעות לתיירות היוצאת מונה כ־1,100 משרדים ברחבי הארץ, ולמעלה מ־20 אלף עובדים רק באלה המורשים. בפועל, המספר גדול בהרבה. גורם בכיר בתחום מעריך כי היקף הנזק בתיירות היוצאת בחודשים ינואר־יוני מוערך בכמיליארד וחצי דולר במחזורי מכירות, שמהווים בפועל כ־135 מיליון דולר הפסד בעמלות הסוכנים.

חגית בקנשטיין היא מבעלי “קוקי משרד נסיעות ותיירות” בנתניה. היא דור שני במשרד, ודואגת בעיקר שתיאלץ לפטר את העובדים המסורים של העסק שהפכו גם הם חלק מהמשפחה. “קיבלנו פיצוי רק על פברואר־מרץ, לא עבדנו גם באפריל־מאי ודי ברור שעד החגים זה אבוד. ואחר כך מגיע החורף שהוא ממילא מתון והצפי הוא חזרה לעבודה רק בשנה הבאה, בקצב אִטי ועם המון חששות”, היא מסבירה. “אנחנו נשרוד את זה איכשהו, לקחנו הלוואות, אבל אני חושבת יותר על העובדות שלי. אצטרך לפטר חד־הוריות ונשים מבוגרות שאין להן אופק תעסוקתי. הן מתקשרות לפחות פעם בשבוע כדי לשמוע מה קורה ואנחנו חושבים עליהן כל הזמן ומנסים לפעול גם עבורן”.

המשרד הוקם לפני 40 שנה על ידי אביה של חגית, אברהם פרנקו (87), שממשיך לעבוד גם היום. חגית החלה לעבוד בעסק כנערת שליחויות כבר בגיל הנעורים. אחייניתה הצטרפה לעסק לפני עשור. הם מעניקים שירותי תיירות חוץ ופנים ועבדו בעבר גם עם גלי התיירות מצרפת, שפסקו לחלוטין. העסק מחזיק כיום 15 עובדים. “בפברואר החלו ביטולים במזרח הרחוק וסין וחשבנו שזה ייגמר שם, שזה משהו רחוק מאיתנו ואוטוטו נעבור את זה ונמשיך למכור פסח וקיץ”. מסבירה חגית.

“לאט־לאט הבנו שזה מתפשט, ובמרץ הפנמנו שזה נפיץ. פתאום יש רק ביטולים ואין הזמנות חדשות. אז הבנו שמדובר בתופעה עולמית וההתפרצות באיטליה התחילה ואיתה הלחץ של האנשים. כולם התקשרו בו־זמנית והתלבטו יחד איתנו מה לעשות. ואני כמנהלת חושבת מה אני עושה עם כל הצוות ועם ההוצאות השוטפות. עשינו רה־ארגון, צמצמנו עלויות, ויתרנו על שכירות של משרד נוסף במיידי, פיטרתי שלוש עובדות. ואז תוך כמה ימים נאלצתי להוציא את כל השאר לחל”ת. זכינו לקבל מענק בפעימה השלישית, ואני מקווה שהמדינה תבין שיש צורך בפיצוי נוסף. כי אצלנו הירידה היא ב־100%. כיום אנו פתוחים למענה טלפוני ללקוחות שצריכים סיוע וביטולים. נאלצתי להחזיר הון מטורף ללקוחות, חלק מהכיס שלנו וחלק ממה שקיבלנו מחברות התעופה. חלק מחברות התיירות לא החזירו כספים ונאלצנו לספוג. הלקוחות כבר פנו לחברות האשראי בבקשה לבטל עסקה ולמעשה זה יצא מהכיס שלנו. אנחנו עושים כל שביכולתנו”.

בניגוד לסוכנויות ברשת, הסוכנים טוענים שיש להם מחויבות כלפי הלקוחות. לא מעט תלונות מוגשות בנושא למועצה לצרכנות. לקוחות דורשים את כספם ובצדק, ולדברי הסוכנים, הם נאבקים עבור כל לקוח, מייעצים ונותנים מענה. זהו משבר שגם דור המייסדים מעולם לא חווה. “אצלנו לא זורקים אותם לאינטרנט או עונים במיילים. יש מי שפועל בשמם. זה השם והמוניטין שלנו ואנחנו שם בשבילם”, ממשיכה חגית. “אבא פשוט עצוב. ממרום גילו הוא ראה ועבר המון דברים, כמו מלחמות, התפרצויות הרי געש ותקופות מיתון, אבל הוא חושש שמזה לא נתאושש. אף על פי כן יש בו המון אופטימיות. הוא גם אומר שזה יחזור ובגדול. הוא שמעודד את כולנו. הוא עבר משברים ויודע שנצא מחוזקים. אנחנו רוצים להמשיך את העסק כמשפחה, ובכל יום מישהו אחד מעודד את האחר. אבא מגיע כל יום למשרד. זה הבייבי שלו, זה כמו אחד הילדים שלו, ולראות את המשרד ריק זו מכה כואבת עבורו. אבל הוא מתעקש להגיע למרות בריאותו. ואנחנו פותחים כי זה לא נעים לראות גן סגור. כל בני המשפחה עובדים ללא שכר”.

הראשון בכרטוס

המוסד אולי הוותיק מכל העסקים המשפחתיים בענף בארץ הוא משרד הנסיעות עתיד טורס שהוקם כשלא היו פה חברות תעופה עדיין, בשנת 1950, על ידי פנחס חליבנר. נכדו שלומי חליבנר מנהל את העסק היום. “לסבא היו חזון וראייה לעתיד עוד כשהתיירות בארץ כללה רק אוניות ורכבות באירופה”, מספר שלומי. “הוא צפה כבר אז ששוק הטיסות ייפתח ויביא איתו תיירות למקומות הקדושים. אבי, ישראל, נכנס לעסק בגיל 20 פלוס ופיתח אותו בתחום תיירות החוץ והתיירות העסקית, במקביל לתיירות נופש. אני התחלתי לעזור בעסק כבר בילדות והצטרפתי רשמית אחרי הצבא. שם גם הכרתי את אשתי ושנינו מנהלים את המקום עד היום”.

הקורונה תפסה את המוסד בן ה־70 לקראת עונת השיא של פסח. ההתרסקות הייתה כואבת. “אנשים כבר הזמינו יעדים חדשים, כמו הקו של אל־על ליפן, ומאז סגירת השמיים התרסקנו לאפס. לכלום”, מספר שלומי. “כרגע כל חמשת העובדים בחל”ת. כולל כאלה שעובדים איתנו 30 שנה, ואתה מבין שאולי תיאלץ להיפרד מהם בעתיד וזה כואב. אנחנו בעיקר סוגרים דברים, יש לנו התמודדות מול לקוחות שביטלו ועדיין לא קיבלנו החזרים מחברות התעופה – אנחנו הולכים בין הטיפות. הפגיעה הכלכלית היא קשה מאוד וזה מקור ההכנסה היחיד של המשפחה. אני ואשתי קיבלנו רק מענק מהפעימה הראשונה. ומעבר להוצאות העסק, צריך לכלכל בית ולשלם ארנונה, חשמל ואוכל. זה לחיות על חסכונות. כעצמאי, אם אני ‘אוכל’ חסכונות עכשיו, אני חי בחשש כי אין לי פנסיה כמו לשכיר. אני לא רואה את ענף התיירות חוזר במהירות לפול ווליום”.

''זה מקור ההכנסה היחיד של המשפחה''. עתיד טורס. שלומי חליבנר (צילום: יח''צ)''זה מקור ההכנסה היחיד של המשפחה''. עתיד טורס. שלומי חליבנר (צילום: יח''צ)

שלומי לא נשמע אופטימי. לדבריו, גם המדינות הירוקות לא יעמידו אותם על רגליהם. “אם לא יבטלו את 14 ימי הבידוד, וגם אם כל חברות התעופה יטוסו לארץ, אני לא רואה איך אנשים יחזרו לנפוש או אנשי עסקים יעצרו הכל ל־14 יום", הוא אומר. "עוברות בי מחשבות על חיפוש מקור תעסוקה אחר אם המצב יימשך כך, לפחות לאשתי, על מנת שלא נעמוד בסיכון כלכלי של כל המשפחה. אני לא מבין את זה. 30 שנה אנחנו משלמים ביטוח לאומי עבורי ולעובדים, זה כסף ששילמתי למדינה והיא לא נותנת גיבוי בעת צרה. הבנק מסרב לתת לנו הלוואה בטענה שהענף שלנו בסיכון גבוה. אני מצפה מהמדינה להתערב כדי שנוכל לחזור לפעילות”.

התחושות קשות בקרב כל הסוכנים. הם נאבקים על מפעל חיים. "אומרים לך 'תתמודד', 'תשרוד', 'תמצא פתרונות לבד'. וזה מפחיד לגבי העתיד", אומר שלומי בדמעות. "מה יהיה במשבר הבא. אתה מבין שאין על מי לסמוך. במקומות אחרים בעולם אני רואה שהענף שלנו לא מופקר. אשתדל להחזיק עצמי מעל למים ולהמשיך להתקיים, אבל אם סבא היה יודע שאני שוקל בכלל לסגור לדעתי הוא היה מחבק אותי ואומר 'אם זה המצב, תמשיך הלאה, דאג לעצמך וחפש דרך חדשה'. וזה ממש עצוב. נגמר מפעל חיים של שלושה דורות".