עם המעבר לחקלאות חל מהפך עצום: אנשים החלו לגור ביישובי קבע, והנוודות הקלאסית כמעט נעלמה. במקומה הופיעה נוודות חדשה — נוודות פסטורלית (או "נוודות מעגלית") של רועי צאן, שעברו בעונות קבועות בין אתרי קיץ ואתרי חורף.
ובכל זאת, גם בעידן שלאחר ביות בעלי החיים והצמחים, נותרו תופעות מוכרות של חיי נוודות, בעיקר במדבריות. המפורסמת שבהן היא תנועת בני ישראל במדבר. לפי המקרא, המסלול הזה היה נוודי למחצה וכלל פרקי נדודים קצרים יחסית ושהות ארוכה במספר מוקדים: שלושה חודשים מארץ גושן להר סיני, אחד עשר חודשים בהר סיני, אחד עשר יום מסיני לקדש, ארבעים יום להמתין למרגלים בקדש, ומשם התנועה פחות ברורה אך נזכרים מקומות כמו הערבה, אילת, הרי אדום המזרחיים, ולבסוף חציית נחלי זרד והארנון למואב. משך השהות בקדש אינו ידוע, וייתכן שחלק גדול מהזמן עבר ליד עין אל-קודירת (קדש ברנע לפי חלק מהחוקרים).
גם במקרא יש תיאורים נוספים של חיי נוודות, כמו סיפור בני רכב בספר ירמיהו, המציג "חוקי נוודות" ברורים: איסור לשתות יין, איסור לבנות בתים, איסור לזרוע זרעים או לנטוע כרמים, וחובה לגור באוהלים.
תיאור זה דומה באופן מפתיע לדבריו של ההיסטוריון הירונימוס מקרדיה, שתיאר בשנת 312 לפני הספירה את שבט הנבטים במדבר: "מנהג בידם שלא זרוע זרע, לא לשתול עצי-פרי, אין בהם שותים יין ואף לא יבנו בית. ואם יימצא אחד מהם העושה כדברים האלה - דתו למות".
מבחינה ארכאולוגית קשה לאתר שרידים של נוודים, שכן הם לא בנו בתים ולא עיבדו חלקות, אך במחקר המודרני התפתחה אסכולה ייעודית לזיהוי שרידי פעילות נוודים: חניוני לילה המתאפיינים בניקוי אבנים במשטחי הלינה, מוקדי מדורה, מצבות אבן קטנות, ובין החניונים רשת דרכים עתיקות שנכבשו על ידי רגלי בני אדם, חמורים וגמלים. דרכים אלה נטו להיווצר לאורך מקורות מים ובתוואי שטח נוח, וחלקן הפכו עם הזמן לדרכי מסחר בינלאומיות חשובות.
כך הייתה למשל "דרך הנחושת" בתקופת הברונזה: העפרות נחצבו בפונון שבדרום ירדן (מול עין יהב של ימינו) והובלו מערבה דרך הר הנגב למצרים, עוד בטרם בוית הגמל — כשהחמורים נשאו את המטילים על גבם, ויישובי דרך שימשו תחנות מנוחה ומסחר.
מאוחרת יותר הייתה "דרך הבשמים" שהתפתחה בתקופה ההלניסטית ונשלטה ברובה בידי הנבטים. הסוחרים לא היו נוודים ממש, שכן משפחותיהם חיו ביישובי קבע כמו פטרה, אך המסע הארוך של כשניים וחצי חודשים מתימן לנמל עזה, בשיירות גמלים עמוסות מור ולבונה, גרם לכך שבפועל הם חיו רוב השנה חיי נוודות. בנגב עברו השיירות ממואה בערבה לחאן סהרונים במכתש רמון, לעבדת העתיקה (כיום גן לאומי עבדת) , ומשם בשלושה ימי מסע אל הים התיכון. סעיף נוסף של הדרך עבר מצפון הערבה דרך תמר המקראית (ליד עין חצבה), עלה במעלה עקרבים והגיע לממשית שליד דימונה. עם דעיכת המסחר הפך מקטע זה לדרך רומית ראשית: חניוני הלילה הפכו לחאנים ולמצודות, והיוו את הבסיס ליישובי קבע ששגשגו — וממשית עצמה הפכה לישוב משגשג. כיום במהלך החג, משחזרים בגן הלאומי ממשית את אווירת אותן שיירות שחיברו בין יבשות ותרבויות.
בחג הסוכות הקרוב, הציבור מוזמן להגיע לגן הלאומי ממשית ולראות את הישוב העתיק מתעוררת מחדש לחיים. במסגרת אירועי "נושמים תרבות" יתקיימו במקום מופעי מוזיקה ומחול אתניים וכן פעילויות בשיתוף "קסם המדבר" – התיירות הבדואית בנגב בהן תכירו את מנהגי העם הנוודי, תשתתפו בפעילויות המלמדות מלאכות קדומות ובסיורים מודרכים. בגן הלאומי עבדת, תוכלו להגיע לסיור לילי חוויתי לאור עששיות, המעורר את היישוב העתיק לחיים. המבקרים יזכו לשוטט בין חומותיה העתיקים של ההתיישבות בעבדת הרדומה מזה 1,500 שנה ויכירו את סיפורו של העם הנבטי ששלט במדבר ונגלה את סודותיה של העיר בסיור מודרך ומומחז ומותאם במיוחד למשפחות עם ילדים.
התרעות פיקוד העורף