פעם, עוד לפני שדיברו על פשיעה בחברה הערבית, יריות ברחובות ועל ועדה קרואה, השוק של נצרת היה אחד המקומות הכי חיים בארץ. בילדותי זה היה עולם של ריחות: קפה טחון, תבלינים, כנאפה שזה עתה יצאה מהתנור. הקולות היו מתערבבים - עברית, ערבית, אנגלית, צחוק, מיקוח, ברכות. גם לפני כמה שנים עוד הגיעו לפה קבוצות של תיירים, סיורים קולינריים, מצלמות, שפים שחיפשו השראה. בלוגרים שהמליצו על מקומות מסקרנים. השוק היה לב פועם של עיר חיה. היום, זו עיר עם לב פצוע.
אני הולכת בין הסמטאות כמעט לבד. רוב החנויות נעלמו כליל, סגורות לחלוטין. פה ושם פחי אשפה מלאים, כתמי צבע מתקלפים, שקט עייף. לא נותר כמעט דבר מהנצרת המסקרנת שחברים שלי מתל אביב היו נוהרים אליה בשבתות. היום, זה מקום שמחכה לנס. “זה התחיל בקורונה,” מספר לי אחד הסוחרים. ״אחר כך הגיעה המלחמה והמצב הדרדר יותר והאנשים פשוט הפסיקו לבוא, הסוחרים עזבו, לא הצלחנו להתאושש. אולי עכשיו כשנגמרה המלחמה יתחילו להגיע לפה״ אומר וסוחר אחר מוסיף בשקט: ״בשביל מה כל המלחמות האלה בין בני האדם? כולנו בני אדם״.
בעירייה מודעים היטב למצב הקשה. שם אומרים שזה תהליך של שנים - בעלי העסקים עזבו בהדרגה ועברו לכביש הראשי, בשאיפה לפגוש יותר קונים. השוק, שפעם היה ליבה הפועם של העיר, הפך לצל של עצמו. בעירייה מבטיחים שמתקיימים דיונים על תכניות שיקום לשוק ולכלל העיר העתיקה, ומקווים להחיות אותה לקראת חג המולד, בתקווה שתיירים יחזרו, שהאור ישוב אל הרחובות, שהעיר תתעורר. אבל גם שם יודעים שתקווה לבדה לא תספיק. קשה להביא מבקרים לעיר שממשיכה לככב במדורי הפשיעה במקום במדורי האוכל, התרבות והתיירות.
הפשיעה בנצרת הפכה לחלק מהשגרה: ירי ולא רק באמצע הלילה, פרוטקשן, סגירות חשבונות. תושבים חוששים לצאת בלילה, בעלי עסקים סוגרים מוקדם. תחושת הביטחון האישי נשחקה עד דק והקונים לא מגיעים. הפחד מחלחל, לאט אבל בטוח, ומשאיר אחריו רחובות שוממים ואמון ציבורי מתפורר.
ובכל זאת, יש מי שמסרבים לוותר, דוכן לירקות שבימים טובים מוכר גם ערמונים חמים וסחלב. יש את ההוא שמרתיח כל בוקר מים לקפה, רק כדי להריח שוב את הריח של פעם. ואת האישה שסוגרת את דוכן הצעצועים מוקדם מהרגיל, פשוט כי זה עוד יום בלי קונים. כשאני מתעכבת לקנות, הם מקבלים אותי כמו אורחת יקרה. באמת שבאותה שעה, הייתי לבדי שם ונדמה שהם הופתעו לראות אישה דוברת עברית, כאילו כבר שכחו מתיירים, וגם מהישראלים היהודים. ובין המשפטים, בין האנחות, יש איזו תקווה שקטה, כמעט מביכה, שהכול עוד יכול להשתנות. העיניים נשואות אל הכריסמס. אז, הם מקווים, הישראלים ישובו לטייל ברחובות העיר העתיקה ומי יודע, אולי גם התיירות תחזור לעצמה.
התרעות פיקוד העורף