יש לי תחביב כזה לפעמים, כשאני הולכת ברחוב, להציץ לתוך חלונות שבהם יש אור, להסתכל על פיסת הבית שאני מצליחה לתפוס בעיניים, ולנסות להבין מי האדם שחי בבית הזה. אז כל עוד זה נשאר אצלכם בתור תחביב, ואם אתם כמוני, בתים מבפנים זה בדיוק האירוע שאתם צריכים ללכת אליו.
מארגני המיזם מגדירים אותו כ-"פסטיבל של ארכיטקטורה מודרנית" וזו ההגדרה המושלמת לכך. בתים מבפנים הוא פרויקט שפועל במספר ערים מרכזיות ברחבי העולם כמו לונדון, ניו יורק, מלבורן ועוד רבות וטובות אחרות, והשנה, הוא יחגוג את שנתו ה-19 בארצנו הקטנטונת. הפעם, הירושלמים הם אלו שנבחרו לפתוח את בתיהם ולארח את הקהל שעתיד להגיע.
הבית הראשון שנכנסתי אליו, היה של יעל כדורי, אמנית ומרצה בבצלאל שממוקם בשכונת בקעה. עוד לפני השיחה עם יעל עצמה, כבר יכולתי להבין את מי אני עומדת לפגוש. הבית, ממוקם בבניין בן 150 שנה, אבל מעוצב ומסודר בסטייל עכשווי ובעדינות ייחודית מאוד שמשחקת עם הישן והחדש. אומנות בפני עצמה. העיצוב, שומר על קירות האבן הירושלמית שכך מזוהים עם העיר, ומשלב איתם חללים פתוחים, שימוש רב בעץ ובמתכת. ירושלים של מעלה, וירושלים של מטה. ישן וחדש זה לצד זה.
יכול להיות שזה יהיה מוזר בהתחלה פשוט להיכנס לבית של מישהו. בסוף, זה לא משהו שהוא טבעי לנו. אבל דווקא בכניסתי לביתה, הסבירה לי יעל שהיא החליטה לפתוח את הבית שלה למבקרים אחרי השבעה באוקטובר. עלתה בה המחשבה שחלק מאיחוד של כל חלקי העם הוא לפתוח את הדלת זה לזה, באופן פיזי. להזמין אנשים אלייך הביתה. אמנם, הבתים עצמם, החללים והרהיטים מספרים סיפור, אבל חשובים לא פחות מהם, הם האנשים שפותחים את ביתם ואת ליבם.
כמו משפחת שור, שביתם במוסררה היה התחנה הבאה שלי. מוסררה, שידועה בזכות צ'רלי ביטון ותנועת הפנתרים השחורים, שפעם נחשבה לשכונת שיכון לעולים החדשים. ביתם, שנבנה בתקופת המנדט, הוא למעשה רפליקה של בית ערבי טיפוסי, שעבר שיפוץ, ועוצב מחדש על ידי שמחה שור, שמתגורר בבית עם הוריו.
בכל בית אפשר לראות את טביעת האצבע הייחודית של מי שנכנס אליו והפך אותו לשלו. זה לא רק בקירות שנשברו, או בגופי התאורה שנוספו, אלא גם בחפצים המסודרים בבית, באומנות שתלויה על הקירות וגם בקבלת הפנים. בבית במוסררה, מלבד שמחה, שעיצב את הבית, ישנה עוד אמנית בבית - רבקה שור, שציוריה הנפלאים מקשטים את הבית ומוסיפים לו את האופי הייחודי שלו. לרבקה סטודיו גדול ויפיפה בתוך הבית, שם היא יוצרת ומציירת, וזו חוויה לראות אותה פועלת שם.
בצאתי מהבית במוסררה, ובדרכי לתחנה הבאה, נתקלתי בסמטת "הם לא נחמדים". את המשפט הזה כמובן, אמרה גולדה מאיר בעצמה על הפנתרים השחורים. עצרתי וצילמתי את שלט הרחוב, ואני חושבת שזה הקסם האמיתי של בתים מבפנים - הפסטיבל הזה גורם לך להיות תייר בארצך שלך, בבירה שלנו.
להסתובב ברחובות, להסתכל מקרוב על שלטי רחוב, או על האבנים שמהן עשויים הבתים. שזה דברים שצריך להודות, אנחנו לא עוצרים להסתכל עליהם ביום יום, וכנראה שמזה הכי נהנתי. להסתובב במקום שאני מכירה, אבל לרגע להתבונן בו באמת, להסתכל על הפרטים הקטנים, לשאול שאלות, לצלם, להסתקרן. פה ממש, אצלנו בבית.
עוד תחנה מקסימה שהגעתי אליה היא מתחם חסבון. אזור שכולל בתוכו ארבעה מבנים, שכיום מתפקדים בעיקר כחנות יד שנייה ובית קפה מתוק ומגניב. המתחם הזה שימש עד לא מזמן את עיריית ירושלים, בהפעלתן של קבוצת נשים נפלאות, בתור "סלון עוטף" ששימש למעשה כסלון למשפחות שפונו מאזור הדרום ללינה בירושלים, ומאחר שפונו למלונות ולא היה להם סלון בחדרים שלהם, המתחם שימש להם בתור החדר הזה שהיה להם כל כך חסר. מקום לשהות בו, לשבת יחד, לשתות משהו, לראות טלוויזיה.
תחנת חובה בעיניי הוא מוזיאון הכנסת שממש נפתח זה עתה, ונמצא בבית פרומין, שהיה בית מושבה של הכנסת מהקמתה עוד כמועצת העם הזמנית, ועד מעברה למשכנה הנוכחי של הכנסת בגבעת רם שאנחנו מכירים היום. המוזיאון מכיל בתוכו את הסיפור על הקמתה של המדינה הצעירה, אבל לא בצורה המרצה או המטיפה שאנחנו לפעמים רגילים לקבל, אלא בדרך שגורמת לנו להיזכר למה הכל התחיל פה בכלל, מה היו היסודות עליהם חשבו האנשים שהודיעו שהם מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית.
ובכלל, כל הפרויקט הזה גרם לי לחשוב. גם על ארכיטקטורה, על אדריכלות ואומנות, אבל גם על חברה, ועל ירושלמיות וישראליות. אנשים שפותחים את ביתם לכל מי שמתעניין, מספרים את סיפורם ורוצים לשמוע את סיפוריהם של האחרים. מי שעזר למי שנאלץ להימלט מביתו, ומי שמשמר את ההיסטוריה. לכל מי שרוצה להתאהב שוב בירושלים ורוצה קצת להיות תייר בלי לנסוע רחוק, זה הפתרון המושלם.
התרעות פיקוד העורף