אחרי שהפך ללהיט הוליוודי: האתר המיתולוגי יתחיל לגבות דמי כניסה

יש משהו אירוני בזה שאבנים שעמדו בשקט 5,000 שנה פתאום צריכות הגנה מבני האדם. אבל זה בדיוק מה שקורה באי לואיס הסקוטי, שם האבנים העומדות של קלאניש הופכות לקורבן ההצלחה שלהן.

האבנים האלה, שנבנו בתקופה הניאוליתית ושימשו לטקסים 2,000 שנה, היו די אנונימיות עד לפני כמה שנים. כן, אנשים ידעו עליהן. כן, היו מבקרים. אבל זה היה שקט, רוחני, מקום שאנשים באו אליו כדי להרגיש את החיבור לעבר.

ואז באו דיסני עם Brave ו-Outlander עם הדרמה הרומנטית שלו. פתאום כולם רוצים לראות "את האבנים מהסדרה". על פי המקומיים ההשפעה של Outlander מדהימה ומאז "אמיצה" לא הייתה הפקה שהשפיעה כל כך על התיירות בסקוטלנד.

התוצאה? יותר מ-150,000 מבקרים בשנה. באי קטן, מרוחק, עם אוכלוסייה קטנה. זה המון אנשים שהולכים, דורכים, נוגעים, מצלמים סלפי.

הפתרון: דמי כניסה

הממשלה הסקוטית אישרה השבוע תוכנית לגבות דמי כניסה לראשונה בהיסטוריה. הם עדיין לא החליטו כמה - אבל העיקרון ברור: מי שרוצה לראות, משלם. הכסף אמור ללכת לשימור האבנים, לבניית מרכז מבקרים חדש ולתעסוקה מקומית. המקומיים יקבלו כניסה חופשית, וגם מי שמגיע מסיבות דתיות או רוחניות.

זה נשמע הגיוני, נכון? האבנים נשחקות וצריך כסף לשמר אותן, אז תיירים משלמים, אבל יש בעיה. לפי דו"ח מקומי, התושבים מודאגים מהאווירה שתיווצר במקום. לטענתם, כשמקום הופך ל"אטרקציה בתשלום", משהו משתנה. יש עכשיו כרטיסים, קופות, מרכז מבקרים, כנראה חנות מזכרות. זה הופך למקום שבו אנשים "עושים צ'ק-אין" במקום להרגיש משהו.

זה הפער בין תיירות לחוויה. תיירות זה "הייתי שם, צילמתי, קניתי מגנט למקרר". חוויה זה "עמדתי במקום שהיה שם 5,000 שנה והרגשתי משהו שלא יכולתי להסביר". דמי כניסה, באופן פרדוקסלי, עלולים להרוס את זה.

הדילמה האמיתית

זה לא ייחודי לקלאניש. זה קורה בכל מקום: מאצ'ו פיצ'ו הגבילה מבקרים כי האתר נהרס. פטרה עשתה אותו דבר. אנגקור וואט. הקולוסיאום. רשימה אינסופית של מקומות שהצלחה התיירותית שלהם הופכת לקללה. והפתרון תמיד אותו דבר: להגביל כניסה, לגבות כסף, לבנות תשתיות. וזה עובד - מבחינה לוגיסטית. האבנים נשמרות טוב יותר. יש כסף לתחזוקה. התושבים מרוויחים. אבל ההרגשה שאתה עומד במקום מיוחד ולא בפארק שעשועים היסטורי? את זה קשה לשמור.