זה קורה כמעט בכל שדה תעופה: ליד שער העלייה למטוס, נוסע בכיסא גלגלים מקבל קדימות, עוקף תורים, ועולה ראשון. אבל כשהמטוס נוחת - אותו אדם קם, אוסף את התיק וצועד החוצה בעצמו. בלי כיסא, בלי סיוע. ברשתות החברתיות כבר יש לזה שם: “ישו של המסלול” או “טיסות הנס” - תופעה שהפכה למם, לבדיחה, וגם למקור לא קטן של כעס.
בפועל, כל נוסע יכול לבקש סיוע בשדה התעופה. מספיק לציין בעת ההזמנה או בצ’ק־אין שיש צורך בעזרה - וחברת התעופה מחויבת לספק ליווי, כיסא גלגלים ועלייה מוקדמת למטוס. חברות תעופה אינן מטילות ספק בצורך של הנוסע. הן לא אמורות לדרוש מסמכים רפואיים או “להוכיח” שמישהו באמת מוגבל.
התוצאה: מערכת שמבוססת כמעט לחלוטין על אמון.
כאן מתחיל הוויכוח. יש נוסעים שמשוכנעים שמדובר בניצול ציני של הכללים: דרך קלה לעקוף תורים, לעלות לפני כולם ולתפוס מקום למזוודה. וזה אכן קורה - גם אנשי תעופה מודים בזה בשיחות לא רשמיות.
אבל בצד השני יש מציאות הרבה פחות שחור-לבן. בפורומים וברשתות, לא מעט נוסעים מסבירים שמוגבלות לא תמיד נראית לעין. יש אנשים שיכולים ללכת מרחק קצר - אבל לא לעבור שדה תעופה שלם. אחרים מתקשים לעמוד זמן רב בתור, סובלים מכאבים כרוניים, בעיות לב, נשימה או עייפות קיצונית. אותם אנשים אולי ירדו מהמטוס בכוחות עצמם, אבל זה לא אומר שהם “זייפו”.
למה זה יוצר כל כך הרבה כעס?
כי מהצד, קשה להבדיל. נוסעים רואים אדם שקם והולך - ומיד מניחים שמדובר בהונאה. התחושה הזו יוצרת ציניות, חוסר אמון ולעיתים גם מבטים או הערות לא נעימות כלפי אנשים שבאמת זקוקים לעזרה.
ובדיוק הבעיה: אין דרך פשוטה להפריד בין מי שמנצל את המערכת לבין מי שחי עם מגבלה לא גלויה.
בינתיים, המערכת בוחרת באמון, גם במחיר של כמה “טריקים”. והנוסעים? הם נשארים עם התחושה הלא נוחה.
התרעות פיקוד העורף