במרכז הרי הקרפטים בסלובקיה נמצא כפר ציורי, שנראה כאילו הזמן עצר בו מלכת - 43 בתי עץ מסורתיים וצבעוניים, שמושכים עשרות אלפי תיירים מדי שנה. הכפר ולקולינץ (Vlkolínec) מוכר בעולם בזכות מעמדו ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, אך דווקא התהילה הזו הפכה לנטל עבור 14 תושביו הקבועים.
"אנחנו כמו גן חיות", אומר אנטון סבוכה, אחד התושבים הוותיקים. "כבוד כוזב הפך לסיוט - לא ניתן לחיות כאן כמו פעם". תיירות היתר הופכת את החיים בכפר לבלתי נסבלים: המבקרים פורסים את צעדיהם בגינות פרטיות, מצלמים דרך החלונות ואפילו חוצים את החצרות כאילו הן קטעי צילום בסרט.
במקביל למבקרים הסקרנים, הכפר מתמודד עם חוקים מחמירים שנכפו בעקבות מעמד אונסק"ו. התושבים אינם יכולים לגדל חיות מחמד, לטפח יבולים או לחיות את אורח חייהם המסורתי כפי שהכירו. התוצאה: מספר התושבים הקבועים הצטמצם ב־50% מאז 1993, והכפר נשאר עם ארבע משפחות בלבד.
מומחה מקומי למורשת מילוש דודאש מציין שהבעיה היא שילוב של גורמים: "המעמד כאזור מורשת הגביר את הביקוש התיירותי, אך גם מדיה חברתית ושינויי הרגלי התיירות משפיעים על ההתנהגות". אונסק"ו עצמו מכיר בכך שהכפר פגיע להשפעות התיירות, וגם שיעור רכישת נכסים למטרות פנאי משנה את אופי המקום.
ולקולינץ אינו המקרה הראשון שבו הכרה בינלאומית יוצרת מתחים. בפרו, למשל, רשויות ביטלו ביקורת על ניהול מאצ’ו פיצ’ו ב־2025, לאחר שטענו כי ההכרה מונעת ניהול בר קיימא. במקרה של ולקולינץ, ההחלטה תלויה גם באונסק"ו וגם בממשלה הסלובקית: האם לשמור על המעמד שמשך תשומת לב עולמית, או לאפשר לתושבים לנהל חיים נורמליים בכפרם הקטן?
התושבים יודעים מה הם רוצים: חיים רגילים, פרטיות ושקט, בלי להיות מוקד משיכה של עשרות אלפי מבקרים בשנה. השאלה היא אם ההכרה הבינלאומית יכולה להתקיים מבלי להקריב את החיים עצמם.
התרעות פיקוד העורף