הם מחלקים את זמנם בין זיכרון לבנייה מחדש. פתחו יקב, משתלה, חווה, סדנה - לא כי זה קל, אלא כי זה מה שמחזיק אותם. ביקרתי בכמה מוקדים שאנשים אלה הקימו. כל אחד מהם כתב מחדש, בדרכו, את הפרק הבא. דווקא עכשיו, כשמדובר באחד המקומות השקטים יחסית בארץ, זה הזמן להדרים ולתמוך.
נעמה גילר גדלה בנתיב העשרה, כבת לאחת המשפחות שהגיעו עוד בימי גרעין חבל ימית ובחרו להישאר במקום גם כשהמצב הביטחוני לא הצדיק זאת. היא ואייל הקימו משפחה, עבדו שנים בהייטק, נסעו כל יום למרכז - וב־2018 עשו פנייה. חזרו לאדמה.
היום יש להם דיר עם כבשים ועיזים וחממות לטיפוח זני ירקות ייחודיים שהזרעים שלהם נמכרים לחברות בכל העולם. נעמה מסבירה את תהליך ההפריה של הזנים לכל קבוצה שמגיעה, ועיניה נדלקות בדיוק כמו אצל מישהי שמדברת על פרויקט שהיא גאה בו.
הסיורים שמציעים בחווה הם הרבה יותר מנגיעה בטבע. בין הסיורים, יש אחד שבו נכנסים לדיר, מאכילים ומלטפים טלאים וגדיים, שומעים את סיפור הקמת המשק, וטועמים ירקות שרק נקטפו - בהתאם לעונה. בין יולי לנובמבר, כשהפטאיה בשיאה, אפשר גם לצאת לקטיף ולטעום את הפרי. לדברי נעמה, זו הפטאיה הטעימה ביותר בארץ. ומי אנחנו שנערער.
הסיור מסתיים בחומת הגבול ואתר ההנצחה. ואם רוצים להמשיך הלאה עם משהו ביד - יש סדנת "זרעים של תקווה": מקשטים עציץ טרקוטה וזורעים בו זרעים מהחווה, או לחלופין שמים את הידיים בבצק ואופים פיתות בטאבון ועל סאג'.
במאי 2023 נטעו אייל ואורן שטרן את הגפנים הראשונות יחד. שני אחים שגרו דלת ליד דלת, חלמו על יקב קטן ועבדו כתף אל כתף כדי להגשים אותו. הם בחרו ענבים מכרמי יוסף, מצפה רמון והגליל העליון, וגם שתלו גפנים במטרה לייצר בעתיד יין מענבי העוטף עצמו. הם תכננו להשיק את היקב, והיין הראשון היה מוכן בדיוק רגע לפני 7 באוקטובר, אבל אז אורן נפל בקרבות ההגנה על נתיב העשרה, בגיל 49.
מיכל, אשתו של אייל, נאלצה לעזוב את הבית עם הבנות בזמן שבעלה ובנה לחמו בעזה. אחרי שנה של פינוי, של כאב ושל ספק - הם חזרו. "בגלל אורן חזרנו הביתה", היא אומרת בלי היסוס. ובחזרה הם הגשימו את החלום שלו. יקב אורן קם, ובתוכו קיר הנצחה שנקרא "שמחה" - ועליו תחביביו של אורן, שמחייכים אל כל מי שנכנס.
כיום היקב, מקום של צמיחה ואופטימיות, מציע יינות לבנים, רוזה ואדום, הנושאים את שמות ילדי המשפחה. מלבד יין, תמצאו שם בירת חיטה תחת השם "מוקיס" - שם החיבה שנתנו הילדים לדוד האהוב. ופעם בשנה, לזכרו, מבשלים אצלם בירה מיוחדת, כי אורן, הם מספרים, אהב מאוד בירה.
ואם אתם כבר כאן, ממול לחווה תמצאו את Ben Ben, אחת המשתלות הוותיקות והמרשימות באזור, שפועלת במושב נתיב העשרה מאז סוף שנות ה־80. על שטח של כ־100 דונם גדלים כאן עציצי נוי, שתילי פירות, ירקות, פרחים, תבלינים וצמחים נדירים (כמו צמחים טורפים) שקשה למצוא במקום אחר - חלקם מיובאים מאירופה, חלקם מיוצאים אליה. המשתלה פתוחה לקהל הפרטי גם בסופי שבוע, ואם אתם ממילא בסביבה - שווה לעצור.
אחרי הסיור בעיר תוכלו להגיע לפפו. בחצר ביתו בנה לעצמו עולם שלם: גלריית אומנות עם פסלים מרהיבים - "רישום בברזל", שהוא יוצר מחוטי ברזל שאוסף ממפעל סמוך - ויקב בוטיק אינטימי עם אווירה קסומה שקשה להאמין שנמצאת בלב הנגב. ביקור אצל פפו פירושו כוס יין עם אנשים שיש להם מה לספר. לא אטרקציה - פגישה אינטימית שנשארת בלב הרבה אחרי.
רונית אורלב ניהלה שנים בית גידול לכלבי קוואליר צ'ארלס - כלבי תערוכה עדינים, עסק של 20 שנה שבנתה לאט־לאט. ב־7 באוקטובר, בשל הפיצוצים ובהלת הפינוי, הכלבים סבלו מחרדות קשות, התקפי לב ועוד. כשהרגישה שהיא נפרדת מהם אחד אחד, בכאב, היא מסרה את הכלבים שנשארו לבתים חדשים כדי שישתקמו מהטראומה. מיכל, אחותה, הגיעה לעזור ולא עזבה - ויחד הן הקימו על החורבות של בית הגידול את "צמחמד".
השם אומר הכל: צמח שהוא מחמד. כזה שיחיה בביתכם שנים רבות, שיגדל לאט ויהפוך לחלק מהחלל. כל עץ בונסאי מגיע לשיא יופיו בפרק זמן של ארבע עד עשר שנים - תהליך שרונית ומיכל מכירות היטב: הן בנו את המשתלה על בסיס לימודים במכללת רופין, לימודי אומנות שימושית ושנים של ניסיון מעשי. עד לא מזמן פעל העסק בעיקר אונליין, אבל הפניות הרבות מהקהל הכריחו אותן לפתוח את השערים. כיום אפשר לסייר במשתלה ולהכיר את עולם הבונסאי, ולהצטרף לסדנת עיצוב בת שעה וחצי שבסיומה יוצאים עם עץ שעיצבתם בעצמכם.
האנשים המיוחדים של העוטף עושים הכל בשקט. יוצרים, בונים ומטפחים, רק שהם הרבה פעמים חבויים מעיני המטייל העצמאי. מאחר שהם לא מחכים לכם עם כרטיסי ביקור בכניסה לכביש, הדרך אליהם נעשית לרוב על ידי המלצה אישית ואנשים שמכירים את השטח לעומק. לכן לא מעטים ממי שמגיעים לעוטף בוחרים לעשות זאת עם מורי דרך, כאלה שיודעים לחבר בין הסיפורים, לפתוח דלתות ולוודא שלא מפספסים את מה שחשוב באמת.
התרעות פיקוד העורף