לראשונה הגעתי לפריז בקיץ 1976, ברכבת הלילה מלונדון. בידי היה מספר הטלפון של בת דודתי שהייתה אמורה לאסוף אותי מתחנת הצפון, גאר דו נור. אלא שמשהו השתבש וכל ששמעתי היה מענה אוטומטי בצרפתית. ארבע שנות תיכון, חמש שעות שבועיות, לא סייעו לי נוכח שיטפון המלל המהיר. עוברת אורח הוזעקה לסייע ותוך שניות נוצר הקשר המיוחל. דווקא נחמדים הצרפתים, הייתה המסקנה מהתרחשות הפתיחה הפריזאית שלי. הייתה זאת תחילת שבוע של שיכרון חושים.
הבסיס שלי היה בדירה צנועה ליד כיכר שארל דה גול על מזרן שהונח על רצפת הסלון. מצויד במדריך “לפיד” דילגתי מאטרקציה תיירותית אחת לזאת שאחריה – המוזיאונים הלובר, האורנז’רי וז’ו דה פום, שדרות אליזה ובולבאר סן מישל, גני הטילרי וז’רדן לוכסמבורג, הפנתיאון, קתדרלת
רובע המארה נפרש על פני הרבעים השלישי והרביעי של העיר. הוא גובל במרכז פומפידו ובתחומו מצויים מוזיאונים נוספים כמוזיאון הארכיב הלאומי ומוזיאון פיקאסו, שנפתח לפני חודשים אחדים לאחר תהליך חידוש שארך חמש שנים. המוזיאון שוכן גם הוא בארמון, הוטל סאלה, והוא אוצר 5,000 יצירות של האמן הפורה, שרק חלקן מוצג בארבע קומות המוזיאון. השפע היחסי של הארמונות ברובע מארה אפשר לרפובליקה הצרפתית להעניק ארמון גם למוזיאון לאמנות ולתולדות היהדות. המוזיאון מציג פריטים פולחניים, יצירות של אמנים יהודים ומסמכים המשקפים את תולדות הקהילה.
מפריז מגיעים ברכבת לשאנטיי בתוך 25 דקות (אפשר גם עם הרכבת הפרברית RER) ואף על פי שנדרשות כ־30 דקות הליכה מן התחנה לארמון (אפשר לקחת מונית), המאמץ שווה. צבי חזנוב יטוס לפריז בספטמבר. מצא דיל. אלא שהפעם הוא ירחיב אופקיו וירחיק עד לאלזס. פרנקופילים לא אנונימים הבטיחו להצטרף אליו.
התרעות פיקוד העורף