"לאורי לקח זמן בהסתגלות, והיא לא ממש מדברת איתי, וגם כשהיא צובעת ואני מעירה לה כשהיא יוצאת מהקווים, אז היא מפסיקה, אולי זה נובע מחרדה ופרפקציוניזם, אולי כדאי לכם לבדוק את זה בהתפתחות הילד". כך אמרה לי ולחסון הגננת הדידקטית למדיי בגן העירייה החדש של אורי, בפגישת יום ההורים הטלפונית שהתקיימה לא מכבר.
זום אאוט רגע על פגישות יום הורים בגנים (פרטיים ועירוניים כאחד): עם כל הכבוד וההערכה שאני רוכשת לגננות ולמדריכות הורים אשר אנו נעזרים בשירותיהן לא אחת ומרוצים מאוד, אולי תתנו רגע לגדול בשקט בבקשה?.
ובלי להתבלבל בכלל, אני הראשונה להיכנס לפאניקה ולחרדות כשאומרים על הילדים שלנו דברים כאלה ואחרים ואני לוקחת אותם לקצה וקוראת את כל המאמרים האחרונים הרלוונטים ומתייעצת עם אנשי מקצוע שונים, כי ברור שחייבים להיות עם אצבע על הדופק כל הזמן, ומבלה לילות עם הטלפון בתנוחת כפיות כדי לראות עוד הרצאה ולשמוע עוד חוות דעת.
ועדיין, אנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב. יכול להיות שהילד צריך חיזוקים כאלה ואחרים בנושאים מסוימים אבל אל תדביקו לי אבחנות כאות קלון על המצח בדבק שלוש שניות באיצטלה ש"אנחנו יודעים, ראינו, האמת איתנו".
בחיים, כמו בחיים, יש חוות דעת שניה ושלישית. תנו רגע צ'אנס לילד. אולי פשוט אתם לא מחליקים לו בגרון. זה קורה לטובים ביותר.
ובגדול אני בעד הקמת מיזם חדשני של גני הילדים עם קופות החולים - התפתחות הילד - ריפוי בעיסוק של סנכרון מלא בין המערכות לפי הצורך הדחוף של הילדים.
ואנקדוטה לסיום: כשהילדים שלנו קטנים אנו צריכים לאגד בספר את המשפטים החד-פעמיים אשר יוצאים להם מהפה ואין שניים להם, כמו שאורי מספרת לנו ש"האזעקה לא חברה שלנו", וכשהיא שמעה בטלוויזיה מישהו שאומר ש"המשטרה נפלה", אז היא אומרת ש"היא קיבלה מכה ובטח כואב לה ונשים למשטרה פלסטר". וכשביקשתי ממנה לא לקנח את האף עם הנייר הקשה בשירותים בגן היא אמרה לי "אמא הוא לא קשה הוא קל".
ואנחנו? אנחנו כבר הלכנו לטיפת חלב לשמוע חוות דעת נוספת ונרגענו. אחרי הכל גם אני והחסון היינו פעם ביישנים וברוך השם - עבר לנו ככל הנראה עם הזמן.
התרעות פיקוד העורף