היום, כשהיא נשואה באושר לעורך הדין והמגשר ליאור חאיק (המכונה "החסון") ואמא לשלושה (עילי אריה, אורי ויהלי), היא מעבירה הרצאות הגשמה עצמית ברחבי הארץ ומשתפת בסיפורה, ומדגימה כיצד אפשר למצוא אהבת אמת גם אחרי שצועדים בדרך חתחתים.
"אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל 6, כיתה א', אבל תמיד הרגשתי שאני צריכה להוציא החוצה דברים, שיש לי משהו להעביר", היא מספרת. "יש סיפור שאני מספרת במשפחה שהייתי עומדת מול המראה בגיל 5 ושואלת 'אני זאת אני או שזאת לא אני? מי זאת אני? האם מי שאני רואה זאת מי שאני או שזו מישהי אחרת?'. הרגשתי מוזרה בצורה מיוחדת".
כבת למורה לספרות וסגנית מנהלת בית ספר ולסבא שהיה מנהל בית ספר דגול לא נראה שהייתה לחאיק מעוז - בעלת תואר שני בדיפלומטיה מאוניברסיטת תל אביב, מאמנת חדר-כושר ואימונים אישיים ומגשרת - כל כך ברירה.
"גדלתי בבית שמאוד מעודד קריאה וספרים וזה משהו שתמיד היה שם. לא תמיד התחברתי, זה היה שם אבל רציתי שזה יבוא ממני, לא כי אומרים לי לקרוא".
בגיל 6 כבר התחילה לכתוב שירים. "התחלתי לכתוב שירים במחברת, די משעשעים. היום כשאני קוראת אותם זה נורא מצחיק. עם השנים זה התגלגל".
"בחטיבה הייתי בכיתת תיאטרון, אז זה עוד יותר תפס תאוצה. מאוד העצימו אותנו, שכל דבר זה אומנות. אז התחלתי לכתוב שירי אהבה, באמת שאני לא יודעת על מי. אני אומרת, מה, התאהבתי לחמש דקות, כאילו סתם. היה נדמה לי שאני מאוהבת בכל ילד שזז", היא משתפת. "למרות שבתכלס, הייתה לי איזו תפיסה אחר כך בתיכון שאני לא יכולה לצאת עם ילדים בגילי, שאני חייבת מישהו שגדול ממני, למשל חייל או קצין, מישהו שיבין את נבכי עולמי. הייתה לי השראה בכל דבר בערך. כשאני פותחת את המחברת אני גם רואה כל מיני שירים פוליטיים, שזה קטע, על המצב במדינה ועל פיגועים. אז הייתה תקופת שנות ה-2000, הפיגוע בדולפינריום, כל מיני דברים משפחתיים".
האמביציה בערה בה מינקות וכבר בתיכון הוציאה ספר שירים שכבתי. "באתי ליועצת, ידעתי שיש דבר כזה ספר שירים שכבתִי. התחלתי לפנות לילדים בשכבה ואמרתי שאנחנו חייבים להוציא ספר שירים כי אני חייבת להתפרסם ועל הדרך לפרסם עוד כמה, וזה תפס. יצא ספר שירים שכבתִי וכמובן שכמה שירים שם הם שלי".
"אני מקרית מוצקין במקור, ובחיפה היה מה שנקרא אז 'במה פתוחה' - כל מיני מועדונים שכוחי אל, כמו בדרום תל אביב, רק בעיר התחתית בחיפה. 'מרתף 10'. יוצרים צעירים שכותבים, מנגנים, מלחינים ושירים. וגם חשתי, מה זה חשתי, נורא רציתי לפרוץ. אמרתי, לא אכפת לי מה צריך לעשות", היא מספרת.
אף פעם לא הייתה לה בעיה עם חשיפה, להפך. עם השנים קיבלה עוד יותר תיאבון ורצון להגיד לעולם את מה שיש לה לומר בלי פילטרים. בגיל 17, כשרוב בני הנוער עסוקים בלימוד נהיגה כדי להוציא רישיון, חאיק מעוז החליטה שהיא חייבת להוציא ספר.
"אמרתי טוב, אני חייבת להוציא ספר. פניתי להורים שלי, הם אמרו לי שזה מוגזם. זה עלה 30 אלף שקל, משהו כזה. סכומים שגם אז וגם היום די מטורפים. ואז אמרתי, יש לי רעיון גאוני. צריך לעשות סדנאות כתיבה. אני זוכרת שבדקתי ולא היו סדנאות כתיבה. מאיפה היו לי הביצים? מאיפה היה לי האומץ לעשות את זה? לא היה אז פייסבוק, לא היה גוגל, לא היו מחשבים כמעט. היה ספר טלפונים 'דפי זהב'".
"לימים הבנתי שהצעתי לו ברטר. אמרתי לו, תוציא לי את הספר ואני אעביר סדנאות כתיבה לילדים בספריה העירונית. לא חשבתי על זה כברטר, אבל יפה נכון?".
"לימים המשכתי לכתוב. כתבתי ב'דה-מרקר קפה' ואיפה שיכולתי. בתקופת הגירושים החלטתי לעשות הסבה מקצועית ולעסוק במה שלמדתי אחרי התואר השני שלי - הדרכת חדר כושר בווינגייט. הדבר הזה בעצם, חוץ מזה שזה נתן לי אוויר, נתן לי לגלות את עצמי מחדש. נהניתי כי עשיתי שם באמת המון דברים: אימוני ילדים, גיל שלישי, נשים בהריון, אימונים לאחר לידה, TRX, ספינינג. כל מה שאפשר היה לעשות עשיתי. בין היתר נתנו לי לנהל את הסושיאל. אז זה היה בחיתולים. אני מדברת על 2016-2015. הסושיאל אז היה פייסבוק ואינסטגרם. בחרו נציג מכל מועדון ואמרו לי לקחת את הסושיאל ולמצוא כל מיני תכנים להעלות. התפקיד נתן לי השראה ביצירת תוכן ובכתיבה".
"אהבתי הכי את קארי אבל גם את סמנתה, שלא דפקה חשבון, וגם את שרלוט, כי היה בה משהו אסוף כזה. אבל הדמות שהזדהיתי איתה הייתה קארי בראדשו. בגלל הכתיבה, בגלל הרצון שלה באהבה, בגלל שהיא ידעה להנגיש את מה שהיא מרגישה. היא דיברה על דברים שלא דיברו עליהם אז".
"זה ליווה אותי בכל דבר בחיים, ואיפשהו אני חושבת שהתחקתי אחריה בקטע של הטור כי לפני 10 שנים לא הכרתי מישהי שכותבת על גירושין, גרושה פלוס ילד, שיוצאת למסע הציד הזה בשדה הקרב המחודש".
לדבריה, היא בכלל לא הכירה את אפליקציות ההיכרויות כשהתגרשה. "הייתי צריכה ללמוד איך ניגשים לזה, איך עושים את זה, וזה היה ניסוי וטעייה, מלא פדיחות, מלא שיברונות לב".
"הייתה לי איזו פנטזיה לצאת למסיבות הכי שוות והכי נחשבות באותה תקופה, לחיות את חיי העיר הגדולה, לנסות להיות בקליקה, בברנז’ה, לצאת עם סלבס, וגם על זה סימנתי וי", היא מספרת.
כשהיא מדברת על כתיבה העיניים שלה נוצצות. "הכתיבה זו יצירה, אומנות, זה טיפול. יש ביבליותרפיה – טיפול באמצעות כתיבה. מבחינתי כתיבה מגיל 6 זה טיפול. השאלה כמה אנשים את סוחפת וכמה את מפילה בדרך. אז אני מאוד משתדלת להיזהר לא לחשוף. אני תמיד אשאל את בני המשפחה והחברות לפני שאכתוב עליהם, אני לא אעשה משהו שיביך, אפילו שאני לא מציינת שמות. השאלה תמיד היא איפה האותנטיות. האם את כותבת מהמקום הנקי והטהור את האמת שלך. ואם זו האמת שלי – זה הסיפור שלי. אני מאוד רוצה לכתוב סדרה על המשפחה שלי, אבל זה בעייתי. גם אם זה בגוף שלישי זה יהיה בעייתי, מי שמכיר את הנפשות הפועלות, אזכורי המקום".
"יצאתי לדייטים עם לא מעט גברים, יש כאלה שזה פחות עובר להם בגרון וזה בסדר. ההורים שלי לא אהבו את זה, גם חברות שלי. אני יכולה לומר בפה מלא שהיה מביך אותן אפילו לשתף בפייסבוק טורים שלי שנורא רציתי שהן ישתפו", הודתה. "אני תמיד אנסה להסתכל לא בעין ביקורתית ולא בעין מאשימה, כאילו לכל אחד באמת יש את ההחלטות ואת הבחירות שלו. והאמת שלי היא לא האמת האבסולוטית, למרות שהרבה פעמים הייתי רוצה, אבל היא לא".
היא ממשיכה: "ליאור היה שותף מלא בספר ואני לא מתחרטת על זה. אני חושבת שכן נתתי מקום לחיים שלפניו, שזה היה חשוב לי, כי זו בעצם התקווה בסיפור שלי - שלמרות כל מה שנאמר לי – מי ייקח אותה גרושה פלוס ילד ולמה שיסתכלו עלייך בכלל וכל מיני תיאורים כאלה ואחרים – ידעתי שמגיע לי. ממש חייתי בעולם בתחושה שמגיעה לי עוד אהבה, מגיע לי שיהיה לי סיפור אחר לספר, מגיע לי שיהיו לי עוד ילדים, מגיע לי שיהיו לעילי אחים, מגיע לי להתאהב, מגיע לי לאהוב. זה היה החזון שלי, ונאבקתי עליו שלוש שנים וחצי".
"נכון, בהתחלה היו דייטים ובאמת לא ידעתי מה משרת את מה – הטור את הדייט או להפך – אבל בסופו של דבר ידעתי שזו תקופה. ידעתי שזה לא לכל החיים. אני לא לנצח אכתוב על דייטים. ידעתי שהסוף או האמצע צריכים להיות אחרים, שצריך להיות פה משהו שישנה את התמונה ולשמחתי זה קרה. כל הסיפור עם ליאור היה כנגד כל הסיכויים. וגם העניין עם להביא עוד ילדים, כבר ראיתי בראש שלי הקפאת ביציות, זה איפשהו גם היה שם, ואני ממש שמחה שזה לא הגיע לזה. אפילו באיזשהו שלב עם ליאור אמרתי לו שאם הוא לא סגור על עצמו הכל טוב, אני רוצה שלעילי יהיו אחים איתו או בלעדיו. לשמחתי, בסוף הכל הסתדר".
"חשוב לי לציין שאין 'פרות קדושות' בכתיבה שלי, אין דבר שאסור לדבר עליו, אין דבר שאסור לחשוב אותו, אין דבר שאסור לעשות אותו. זו האמת שהנחתה אותי מהרגע הראשון שכתבתי את הטור".
"אז התחלתי בעצם להרצות, וזה עבר לכל מיני שיתופי פעולה עם עיריות וגם ערבים ביתיים ומתנ"סים, כל פעם תחת נושא אחר. זה חתיכת דבר כי יש לי כל כך הרבה לספר ואני צריכה בתוך שעה להכניס את הסיפור שלי ולהסביר גם למה הסיפור שלי הוא לא בהכרח חזות הספר כולו".
"ההרצאה היא פסיק ממה שהספר מספר. היה כל כך הרבה על מה להרחיב בספר, ויש כל כך הרבה מה לספר בהרצאה. אי אפשר לגעת בהכל ולדבר על הכל", היא מסבירה.
"ההרצאות זה לדבר לקהל, זה להשפיע על קהל. תמיד יש שיחה פתוחה אחרי ההרצאה. זה יכול להיות 20 דקות שמישהו רוצה לשתף, וזה יכול להגיע למצב שאני אחרי ההרצאה יושבת ל'במה פתוחה' ויש שיחה בת שעה עם הקהל עליי, עליהם. פתאום אנשים מתחילים לבכות, פתאום אנשים נחשפים, את לא מצפה לזה".
"בהרצאות קורה הקסם הזה. הלב שלי על השולחן, אין לי מה להסתיר ואפשר לדבר על הכל. אז יכול להיות שאני אשב שעה, ואז אלה שלא דיברו יבואו אחרי השעה הזאת וידברו. יש דו-שיח, ואני אהיה איתם עוד רבע שעה, עוד 20 דקות, כדי שהם יספרו את הסיפור שלהם שרק אני אשמע. חשוב לי להבהיר - אני לא בכובע המטפלת, אני לא מעודדת גירושים. לפעמים בעלים של חברות שרואים את הספר אצלן מפחדים, כאילו שהספר מדבק, כאילו שאם יש להם את הספר בבית אז חס וחלילה זה יוביל לגירושים. זה קטע. אז אני כאן כדי להרגיע - גם אם תקנו את הספר רק מתוך עניין לא תידבקו ברצון להתגרש".
התרעות פיקוד העורף