"אמא את הולכת ללמד אצלנו כתיבה", אמר לי עילי שלי לפני שלושה שבועות. "מה באמת?", נדהמתי לגלות שקיבלתי גושפנקה להגשמת חלום ישן. כמה פעמים בחיים אנחנו, בלי לשים לב, מקבלים גושפנקה להגשמת חלום ישן? כל כך משתוקקים להגשימו, והנה היקום מקשיב לבקשתינו ואז זה מגיע בחיבוק מציאותי.
פתאום משום מקום זה קרה. לפני כחודשיים לערך התנדבתי להעביר הרצאה במסגרת פרויקט "הורה מעשיר" אצל עילי בחטיבת הביניים. הכנתי הרצאה על כתיבה כאמצעי לריפוי, דבר שעזר לי בחיים לא מעט. הכתיבה הצילה לי את הנפש כשעמדתי על פני התהום בתחנות שונות לאורך הדרך.
לאחר ההרצאה ניגשו אליי בנות מהשכבה וביקשו שאעביר סדנאות כתיבה. הוחמאתי מאוד ופניתי למנהלת השכבה (מסתבר שיש תפקיד כזה והוא משמעותי) ומשם הדרך להעברת שיעור "כתיבה עיתונאית" במסגרת קורס "אוניברסיטה של החיים" הייתה קצרה.
והנה אני מוצאת את עצמי יושבת ובונה מערכי שיעור מאפס, מהתחלה. בונה יוזמה, תוקעת יתד ואין נרגשת ממני. והלוואי שזהו רק קרש הקפיצה לשכבות נוספות ולבתי ספר נוספים בהמשך.
כנכדה לסבא מנהל בית ספר אגדי ולאמא שהייתה סגנית מנהלת, כנראה שלא נותרה לי ברירה אלא להמשיך במסלול הטבעי הזה. מסלול שכל החיים נרתעתי ממנו כי ידעתי כמה הוא תובעני ולא מתגמל.
וכשאני חושבת על כך לעומק, מעולם לא חשבתי שאעמוד מול הדור הבא ואדבר על הדבר המופלא הזה שלא צריך עבורו שום דבר חוץ מדמיון ורגשות. מעולם לא האמנתי שאפשר להעביר אהבה לכתיבה בדרך כל כך מוחשית.
פתאום מנקודת מבט של מורה שמעבירה קורס העשרה אני מבינה עד כמה לא פשוט המקום הזה של לנהל שיעור ולעמוד מול כיתה. אני כביכול אומרת את המובן מאליו ועדיין, ליצור קשר, קשב ועניין אצל תלמידים בגיל ההתבגרות, כשכל ההורמונים מתפוצצים באוויר, כשהטיק טוק והאינסטוש משתלטים על כל חלקה טובה במוח ולעשות כל מה שצריך כדי לעניין אותם ושהם ישתתפו בצורה פעילה ומועילה - גורם לי עוד יותר להעריך את מקצוע ההוראה על כל רבדיו.
וזהו אינו דבר שאפשר להבין עד תומו, עד לרגע בו אתה עומד מול כיתה. אני רוצה להיות השינוי שלהם בעולם, יומרני ככל שזה יישמע. אני רוצה שהם יהיו השינוי של עצמם בעולם.
התרעות פיקוד העורף